שאינו נוקם ונוטר כנחש על עלבון שהעליבו אותו — אינו נחשב כתלמיד חכם, שכן ראוי לו לעשות לכבוד התורה ולומדיה. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] בתורה במפורש איסור "לא תקם ולא תטר את בני עמך" (ויקרא יט, יח)! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב], בענין חטא ממון הוא דכתיב [שנאמר] ולא בפגיעה אישית, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה מה היא — כגון שאמר לו לחבירו: השאילני מגלך, ואמר לו חבירו: לאו (לא). למחר אמר לו הוא החבר שסרב לו: השאילני קרדומך! אמר לו: הראשון איני משאילך, כדרך שלא השאלתני — זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה? אמר ליה [לו] לחבירו: השאילני קרדומך, ואמר ליה [לו] החבר: לא. למחר אמר ליה [לו] אותו חבר: השאילני חלוקך! אמר לו: הילך (הא לך), לפי שאיני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה שאינו עושה כמעשהו אך מכל מקום נוטר הוא לו בלבו ומזכיר לו את חטאו. ומכאן רואים שהדבר נאמר רק בדברים שבממון.

ומקשים: ובדברים שיש בהם משום צערא דגופא [צער הגוף] לא נאמר שאסור לנקום? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין — עליהן הכתוב אומר: "ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה, לא). הרי שאף על עלבון שבגופו ראוי למחול!

ומשיבים: אכן, גם בענין צער הגוף יש איסור נקימה, ובתלמיד חכם מדובר לעולם מדובר כאן דנקיט ליה בליביה [שהוא שומר לו בלבו] טינה, אף שאינו נוקם בו או מזכיר לו חטאיו. ומקשים עוד: והאמר [והרי אמר] רבא: כל המעביר על מדותיו (המוחל על עלבונו) מעבירין לו (סולחים לו) על כל פשעיו! ומשיבים: אכן, גם תלמיד חכם שנעלב צריך למחול, אך זהו דווקא במקרה דמפייסו ליה ומפייס [שמפייסים אותו ומתפייס], אך אם לא פייסוהו, ראוי לו לתלמיד חכם שלא ימחול, משום כבוד התורה.

א במשנה נתבאר כי לצורך עריכת הפייס היה הממונה אומר לכהנים להוציא אצבעות, ונוקב במספר גדול ומתחילים למנות בכהן שלסימן נטלו ממנו את מצנפתו. מה הן הכהנים היו מוציאין — אצבע אחת או שתים. ושואלים השתא [עכשיו] שאמרת שתים מוציאין, אחת מבעיא [נצרכה] לומר שמוציאים?

אמר רב חסדא: לא קשיא [קשה]; כך יש להבין: כאן — באדם בריא היכול להוציא אצבע אחת בלא השניה, כאן — בחולה שקשה לו לכוין ולהוציא אצבע אחת בלבד. והתניא [וכן שנינו בברייתא]: אצבע אחת — מוציאין, שתים — אין מוציאין. במה דברים אמורים — בבריא, אבל בחולה — אפילו שתים מוציאין. וחולים היושבים או שוכבים בפינה משלהם יחידין — מוציאין שתים, ואין מונין להם אלא אצבע אחת בלבד.

ומקשים: והמוציא שתים האם במציאות אין מונין לו אלא אחת? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אין מוציאין לא שליש (אצבע שלישית) ולא גודל (אגודל) מפני הרמאים — שמא כשיראה שהמנין מתקרב אליו יכניס או יוציא את אגודלו כדי שסוף הספירה תהא בו. ואם הוציא שליש — מונין לו אף אצבע שלישית זו, שכיון שכשמוציא שלוש אצבעות כאחת אינו יכול להרחיקן זו מזו, אין הדבר נראה כרמאות. הוציא גודל — אין מונין לו, ולא עוד אלא מי שהוציא גודל לוקה מן הממונה בפקיע.

הרי שאם הוציא יותר מאצבע אחת — נמנים לו כל האצבעות שהוציא! ומשיבים: מכאן אין קושיה, מאי [מה פירוש] מונין לו נמי [גם כן] אחת, שאם הוציא שלוש אצבעות מונים אותן רק כמספר אחד.

הוזכר כאן הלוקה בפקיע, ושואלים: מאי [מה] הוא פקיע? אמר רב: זהו מדרא. אף מילה זו לא היתה מובנת וידועה במשך הדורות, ושאלו: מאי [מה פירוש] מדרא? אמר רב פפא: מטרקא דטייעי דפסיק רישיה [שוט של ערבים שראשו קצוץ, ומפוצל לרצועות דקות יותר] והוא הפקיע שבו היו מלקים.

אגב כך אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: "בן ביבאי ממונה על הפקיע", אמינא [אמרתי] שפירושו הוא שהיה ממונה על עשיית פתילתא [פתילות]. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן (ומהאבנטים שלהם), מהן היו מפקיעין (מתירים ופורמים) ובהן היו עושים פתילות שבהן היו מדליקין האורות שבשמחת בית השואבה. כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא]: ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע, אמינא [אומר אני] מאי [מה פירוש] פקיע — נגדא [מלקות], שבן ביבאי היה הממונה על עונשי הגוף במקדש.

ב שנינו במשנה מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. ודחף אחד את חברו ונשברה רגלו. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין במרוצם, ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו ומתוך כעס נטל סכין ותקע לו בלבו.

עמד ר' צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר "כי ימצא חלל... לא נודע מי הכהו... ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל" (דברים כא, א-ב) וזקני העיר הסמוכה למקום מציאת החלל היו צריכים להביא עגלה ערופה. אנו, כלומר: במקרה שלנו על מי להביא עגלה ערופה? ומשל מי תלקח? האם חובה זו מוטלת על העיר וחכמיה הם שיביאו, או שחובה היא על העזרות ועל הכהנים להביאה? געו (פרצו) כל העם בבכיה מחמת הצער.

בא אביו של תינוק של אותו כהן צעיר שנדקר ומצאו כשהוא מפרפר עדיין. אמר: הרי הוא כפרתכם לכשימות, אבל עדיין בני מפרפר ולא מת, ומשום כך לא נטמאה סכין. והעירו בתוספתא: ללמדך שקשה היתה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. שהרי אפילו אביו של הבן שנדקר למות, דאג יותר שהסכין לא תטמא, מאשר לעצם העובדה שנהרג שם בנו. וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה" (מלכים ב' כא, טז) ולא שמו ליבם עוד לשפיכות דמים.

תחילה שואלים: הי [איזה] מעשה קדים [קדם] זה ששנינו במשנה או זה שבתוספתא? אילימא [אם נאמר] שקדם מעשה זה שהיתה בו שפיכות דמים, השתא [עכשיו] נמצא כי בשל מעשה שהיתה בו שפיכות דמים לא תקינו פייסא [תיקנו פייס] והמשיכו לעשות תחרות כמו קודם, על מעשה זה שנשברה רגלו תקינו [התקינו]?! אלא ודאי צריך לומר שהמעשה שבמהלך התחרות נשברה רגלו של אחד הכהנים קדים [קדם].

ושואלים: אם כן הוא, שביטלו את התחרות מיד לאחר המעשה הראשון ותיקנו תמורתו פייס, כיון דתקינו פייסא [שתיקנו פייס], כל אותו מעשה שהיו רצים בתוך ארבע אמות מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? שהרי שוב לא היה מקום לתחרות זו! אלא יש לחזור למה שאמרו, לעולם יש לומר כי המעשה של שפיכות דמים קדים [קודם] היה, אלא מעיקרא סבור אקראי בעלמא [מתחילה סברו כי מקרה בלבד] הוא, שודאי אין זה מצוי שיגיעו לידי שפיכות דמים, ולא קבעו בגלל אפשרות רחוקה כזאת תקנה גמורה בדבר. כיון דחזי אפילו ממילא אתו [שראו שאפילו בדרך כלל באים] הם לידי סכנה, שהרי אחר נדחף והופל — תקינו רבנן פייסא [תקנו חכמים פייס].

לאחר ביאור נקודה זו, מבארים כמה פרטים במעשה שסופר בתוספתא: מסופר כי עמד ר' צדוק על מעלות האולם ואמר: "אחינו בית ישראל שמעו: הרי הוא אומר: "כי ימצא חלל באדמה", אנן [אנו] על מי להביא עגלה על העיר או על העזרות"? ותוהים: וכי ירושלים בת אתויי [שייכת להביא] עגלה ערופה היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשרה דברים נאמרו בירושלים שאינה כשאר כל ערי ישראל, וזו אחת מהן: