var UPL_FILES='/Data/UploadedFiles/Forums/';var iUserId='0';var iForumId='1';var iPage='1';var iMessageId=23490;var bRestricted;var bIsRestricted;var bCommunity;var sTopImage;var bCommunityRestricted;var bIsAdmin=false;var sPagingName='Forum.aspx?Id=1';var sMenuOptions="";var userEditMessageViews = 10;var userDeleteMessageViews = 1;var sForumName="פורום הדף היומי";var AdminArr=[new Admin("1","מנהל האתר","1"),new Admin("49","מנהל הפורום","1"),new Admin("86","ברוך","2"),new Admin("125","דוד כוכב","2"),new Admin("159","עציוני","2"),new Admin("199","המכריע","2"),new Admin("249","כדי","2"),new Admin("919","יום יום ידרשון","2")];var TagArr=[new Tag("מינוי מומחים בפורום","http://www.daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=5360")];var MgrMsgArr=[new MgrMsg("שימו לב! בכתיבת הודעה בפורום יש לשייך את ההודעה למסכת ודף","http://www.daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=350"),new MgrMsg("המלצה","http://www.daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=4168"),new MgrMsg("מקלדת וירטואלית לטובת הכותבים מחו\"ל","http://www.daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=455")];var MostViewedArr=[new MostViewed("107076","אמר רב חסדא מידת חסידות שנו כאן","לינקוש","22/04/24 15:26","58","52"),new MostViewed("107079","מה זה מפרכסין ?","מרדכי דב זינגר","25/04/24 18:44","807","51"),new MostViewed("107080","קשר בין איסור ריבית לבין יציאת מצרים","לינקוש","28/04/24 08:18","58","32")];var ClosedMsgsArr=[new ClosedMsgs("65830"),new ClosedMsgs("65874"),new ClosedMsgs("65795"),new ClosedMsgs("21834"),new ClosedMsgs("65886"),new ClosedMsgs("66030"),new ClosedMsgs("66259"),new ClosedMsgs("66250")];var MessageArr=[new Message("23490","0","קובץ הערות - חלק א","02/10/12 09:37","טז תשרי","תשע&quot;ג","09:37","כדי","(רובן ע&quot;פ מה שנכתב בגליון)<br /><br />א. גמ'. לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב&quot;ה כו'. המפרשים כאן דחקו להסביר בדרכים שונות, והצד השווה שבכולם שנטו מלפרש כפשוטו שלא ירבה בתפילה משום שקשה להסביר כך, איבע&quot;א קרא ואיבע&quot;א סברא. אמנם ב<a target='_blank' rel='nofollow' href='http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15094&st=&pgnum=195'>שו&quot;ת צפנת פענח (דווינסק סי' סו)</a> משמע שאכן פירש הגאון מאמר זה כפשוטו, שאין כדאי להרבות יותר מדאי בתפילות ותחנונים. ולפי דרכו, יתכן לומר דטעמא דמילתא שלמרות שכל עיקר תכלית התפילה הוא יצירת קשר עם הקב&quot;ה ותקיעת האמונה שהכל מידו בליבו, לפעמים דווקא ריבוי התפילה מעיד על חוסר ביטחון בקב&quot;ה, שכאשר מפציר על בקשתו חזור והפצר הרי זה מעיד שאינו מסוגל כלל להשלים עם מצבו הנוכחי אף לא זמנית. ולפ&quot;ז יובן טעמא דקרא: כי האלוקים בשמים כו'. היינו שלא כמחשבותיך מחשבותיו, וגבהו מעליהן כגבוה שמים על הארץ.<br /><br />ב. והא קחזינן דמזקא ובעטא. עי' ב&quot;ק (יט:) יצרא קתקיף לה (ושו&quot;ר זה בזכר יהוסף). ובשבת (קט.) כ&quot;ש דתקתיף יצריה. ובפירש&quot;י לעיל (לא.) ד&quot;ה ביומי.<br /><br />ג. חד אמר פרצוף. עי' בגליון בשם הערוך. ועי' בנדה (כד:) ברש&quot;י שם עוד פירוש לפרצוף, שהוא אבר אחד מהפנים כגון מצח, עין, לסת וכד'.<br /><br />ד. אלא למאן דאמר זנב מאי אחור וקדם צרתני. היה יכול לתרץ דאתא לכדדרשינן בחגיגה (יב.) ע&quot;ש.<br /><br />ה. אלא פורענות דמבול. ומבול גופיה שהתחיל באדם אע&quot;ג דבעלמא מתחילין מן הקטן, משום שהאדם היה סיבה להשחתת כל בשר את דרכו על הארץ.<br /><br />ו. בתחילה שעלה במחשבה לבראת ב'. ו'מחשבתו' של הקב&quot;ה יוצרת ממש, ולכן כתוב &quot;זכר ונקבה בראם&quot;.<br /><br />ז. לא נצרכה למקום חתך. המציינים לא ציינו לחולין (סח.) וע&quot;ש (צט.). ושם בדף סח. הוא ג&quot;כ בשם רב נחמן בר יצחק, ונראה שזהו המקור לדבריו.<br /><br />ח. ד&quot;א ויבן מלמד שבאה הקב&quot;ה לחוה כבניין אוצר. וק&quot;ק מדוע דווקא לאחר הנסירה בנאה כן ולא עשאה כך מלכתחילה. ונראה שקודם הנסירה באמת לא הייתה פרייה ורבייה (וכמדומה שראיתי כן באיזה מקום) ולא היה צורך בכך.<br /><br />ט. מלמד שנעשה הקב&quot;ה שושבין לאדה&quot;ר. עי' רש&quot;י כתובות (ח.).<br /><br />י. לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך. בשו&quot;ת הרדב&quot;ז ח&quot;ב (סי' תשע) כתב דשיעור ההרחקה הוא עד כדי שלא יבחין בהילוכה ובתנועותיה (וע&quot;ש עוד כמה פרטי דינים בדין זה). ובשו&quot;ת תורה לשמה (סי' שפב) כתב דשיעורו הוא ד' אמות, וכתב שכ&quot;ה ע&quot;פ סודם של דברים ע&quot;ש. וע&quot;ע בגליוני הש&quot;ס כאן. ובהגה בשל&quot;ה (שער האותיות אות הקו&quot;ף, קדושה) כתב שאף סומא אסור להלך אחרי אשה [ולכאורה ממקומו הוא מוכרע, שאמרו שלמ&quot;ד דו פרצופין ע&quot;כ גברא סגי ברישא, והרי לאותה דיעה ע&quot;כ שפניו היו מכוונות לכיוון ההפוך ומה בכך שהיא תלך ברישא, אלא ודאי דלא תליא בראייה דווקא]. ועי' בשו&quot;ת מנחת שלמה ח&quot;א (סי' צא אות כג) בשם הלקט יושר דבזמנינו שנשים מצויות ביננו אין נזהרין בזה (משום שאף אם יסתלק מאחת יפגע באחרת). והוא הקל למעשה רק כשממהר לדבר מצווה.<br /><br />יא. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק. מוכח מכאן דלאו היינו רב נחמן סתם, ודלא כרש&quot;י גיטין (לא:) וע&quot;ש בתוס' שדחו דעתו. ואכמ&quot;ל.","249","","4227","True","True","False","","1435","79.176.243.14","0","0","ברכות|סא ע&quot;א",""),new Message("23491","23490","קובץ הערות - חלק ב","02/10/12 09:38","טז תשרי","תשע&quot;ג","09:38","כדי","יב. א''ר יוחנן: אחורי ארי ולא אחורי אשה אחורי אשה ולא אחורי עכו''ם אחורי עכו''ם ולא אחורי בהכ''נ בשעה שהצבור מתפללין. ולא אמרן אלא דלא דרי מידי ואי דרי מידי לית לן בה. ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא ואי איכא פתחא אחרינא לית לן בה. ולא אמרן אלא דלא רכיב חמרא אבל רכיב חמרא לית לן בה. ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה.<br /><br />כמה הערות במימרא זו:<br /><br />- עיין מה שכתבתי ב<a target='_blank' rel='nofollow' href='http://daf-yomi.com/forums/Message.aspx?id=18267'>הודעה זו</a>.<br /><br />- משמע מכאן דפורק עול (כופר בעיקר) גרוע מעע&quot;ז, ועיין בזה בצפנת פענח (סנהדרין לח:) ובשו&quot;ת צפנת פענח דוווינסק ח&quot;א (סי' פ).<br /><br /> - הנה ההיתר דרוכב על חמור בפשוטו הוא משום שניכר שטרוד בענייניו. אלא דא&quot;כ קשה הא תו למה לי, כיוון דכבר אמר היתר דנושא משוי שהוא מה&quot;ט. ולכן נראה לומר שכאן המקור להלכה (המובנת מאליו לכאורה) שאין להכניס בהמה לבית הכנסת, וכאן השמיענו סוג של היתר אם אינו יכול להכינס לבית הכנסת מחמת שהוא גנאי לבית הכנסת שאז לא יחשודוהו בפריקת עול. ובמ&quot;ב (סי' צ ס&quot;ק כו) כתב שהוא משום שטרוד בשמירת הבהמה. ועי' לעיל (ל.) כה&quot;ג. ויש לכוון דבריו לדברינו (דלדידיה תיקשי, אי איתא, יכניסנה לביהכ&quot;נ ומה בכך אע&quot;כ דזה פשיטא דאסור). ועי' בשו&quot;ת אגרות משה ח&quot;א (חאו&quot;ח סי' מה) שהתיר עפ&quot;י ירושלמי לעיוור להכניס כלב נחייה לבתי כנסיות שבחו&quot;ל (ובא&quot;י נשאר בצ&quot;ע), ועי' במה שהשיגו בשו&quot;ת חלקת יעקב (חאו&quot;ח סי' לד). ושניהם לא הזכירו מכאן.<br /><br />יג. כליות יועצות. עי' בשערי תשובה (סי' תרפו ס&quot;ק ה).<br /><br />יד. רש&quot;י. ד&quot;ה אפילו היא אשתו. גנאי הדבר. אולי ר&quot;ל כההיא דלעיל (מג:) שיביא עצמו לידי חשד. ושו&quot;ר במלא הרועים ע&quot;ש.<br /><br />טו. ד&quot;ה עם הארץ. לא שמש ת&quot;ח. עי' לעיל (מז:).<br /><br />טז. תוס'. ד&quot;ה וכל. פי' אם רגיל בכך לפי שיבוא לידי נאוף. עי' בנדרים (כ.). ועי' בתשובת הרדב&quot;ז הנ&quot;ל (ח&quot;ב סי' תשע). וכוונתם לכאורה במה שסיימו &quot;וסופו יורד לגיהנם&quot; להך דב&quot;מ (נח:) דיורד ואינו עולה. והיינו דלפי פירושם רק נענש, ומלישנא דגמ' משמע דאין לו חלק לעוה&quot;ב כלל, ולזה רמזו כנ&quot;ל שיורד ואינו עולה. אבל קשה, דהתוס' גופייהו בב&quot;מ שם הכריחו מהא דאמר התם בסמוך שהבא על א&quot;א יש לו חלק לעוה&quot;ב, דמ&quot;ש יורד ואינו עולה, הכוונה שאינו עולה מיד, אבל עולה עכ&quot;פ לאחר י&quot;ב חודש. וא&quot;כ דבריהם דהכא צ&quot;ע (וגם גוף דברי הגמ' צ&quot;ע לפ&quot;ז, דלא תהא הסתכלות חמורה מגופו של מעשה. ועי' יומא עד: ובתו&quot;י ובתויה&quot;כ שם) ועי' בתוס' סוטה (ד:). ודו&quot;ק.","249","","4227","True","True","False","","238","79.176.243.14","0","23490","ברכות|סא ע&quot;א",""),new Message("23497","23490","קובץ הערות - חלק ג","02/10/12 11:44","טז תשרי","תשע&quot;ג","11:44","כדי","ע&quot;ב.<br /><br />יז. טחול שׂוֹחק. ואולי לכן נטל אדוניה לחייליו את הטחול כדאיתא בסנהדרין (כא.) על מנת שיהיה כבדי ראש ולא יסיחו דעתם ממילוי משימותיהם. וזה דלא כפירוש רש&quot;י שם.<br /><br />יח. קיבה ישנה. לכן אמרו ביומא (יח.) דריבוי מאכל מביא את השינה, שגורם לה לקיבה לפעול ביתר שאת, והרי פעילותה מביאה את השינה כמ&quot;ש כאן.<br /><br />יט. אמר רבא כגון אנו בינונים. עי' מו&quot;ק (כח.) שהעיד רבא על עצמו שלא נתנו לו משמים מידת הענווה (ויתכן שאמירתו זו בעצמה היא סימן מובהק שאכן נתנו לו). ובגליון כאן הביא הגירסא &quot;רבה&quot;.<br /><br />כ. לא איברי עלמא. מפירש&quot;י מתבאר ד'עלמא' הוא או עוה&quot;ז או עוה&quot;ב, לרשעים ולצדיקים בהתאמה.<br /><br />כא. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך. עי' בחולין (צא.) שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם [וזכורני שיש רש&quot;ש בחולין שם שהזכיר את גירסת המהרש&quot;א בב&quot;ב טז. שקצת שונה מזה ותמה עליה. ועי' היטב עוד בח&quot;א לב&quot;ב עח:]. ולפ&quot;ז קצ&quot;ע על המעשה בסמוך שהוציאו את ר&quot;ע להריגה ואמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, הלא בוודאי היה בכלל צדיקים והיה יכול לעשות בעצמו ק&quot;ו מממונו (וכ&quot;ש שקשה לפי גירסת הילקוט שהובאה בגליון שר&quot;ע עצמו עשה ק&quot;ו הפוך מנפש לממון, דלפי האמור לאו כל אפיא שווין בזה). ודוחק לומר דאה&quot;נ, לא הזדמן לו כלל נסיון בממון (עי' בנדרים נ. וגם לעיל ס:). ויש ליישב.<br /><br />כב. מקהילות קהילות ברבים. כלשון זאת בע&quot;ז (יח.). וגם שם הוא אחד מעשרה הרוגי מלכות.<br /><br />כג. כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם. צריך ביאור מהי כוונת פשוטו של משל.<br /><br />כד. וחבשוהו לר&quot;ע בבית האסורים. נ&quot;ב עי' יבמות (קה:) ועירובין (כא:) ופסחים (קיב.). ועי' רש&quot;י גיטין (סו:).","249","","4227","True","True","False","","275","79.176.243.14","0","23490","ברכות|סא ע&quot;א",""),new Message("23506","23497","הע'","03/10/12 00:21","יז תשרי","תשע&quot;ג","00:21","דוד כוכב","יט. פשוט שצ&quot;ל רבה דהוי מריה דאביי. וענוותנותו של רבא יש בסיום תפילתו, לעומת גאותו בכמה מקומות.<br /><br />כא. מבואר היטב בספר קול אליהו על דברים פרק ו פסוק ה:<br />&quot;בגמרא במס' ברכות (דף ס&quot;א) ר&quot;א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר ובכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך, ר&quot;ע אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ע&quot;כ, ועיין במהרש&quot;א שכתב כי ר&quot;ע לפרושי דברי ר&quot;א קאתי ע&quot;ש, והוא דוחק ומלבד זה קשה להבין וכי יש בעולם מי שממונו חביב עליו מגופו הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, כי לא במותו יקח הכל, אמנם י&quot;ל כי פירוש הדברים כך הוא, אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו היינו כי יתעורר לעשות מצוה בגופו יותר ממה שיעשה בממונו כי טרחת הגוף הוא מוותר אבל לא להוציא ממון, עליו הזהיר שיעשה בממון והזהירו בכל מאדך, ולא איירי כלל ר&quot;א ממסירות נפש רק בטרחת הגוף והוצאות ממון, לכן בא ר&quot;ע והוסיף ואמר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך כי האדם מחויב למסור עצמו עבור מצות השי&quot;ת, מעתה אתי שפיר מה שאמרו לו תלמידיו לר&quot;ע [בעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל] עד כאן, אשר לכאורה קשה על התלמידים שאמרו לו דברים כאלה שלא ימסור עצמו על קדושת השם, אבל לפי הנ&quot;ל ניחא כי הם סברו כר&quot;א דאין צריך למסור עצמו רק לסבול טרחות היסורים לכן התפלאו ושאלו אותו עד כאן הלא עכשיו תו לא צריך, על זאת הי' מתמה ר&quot;ע והשיב להם הלא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, פי' כי ר' עקיבא בעצמו סובר אפילו נוטל את נפשך ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. (ברורי המדות על ס' המדות להמגיד מדובנא. ילקוט אבנים. דבר אליהו)&quot;.<br /><br />כג. זו דרכן של בדאין. שמחציפין פניהם להמציא בדותות שכביכול ידועות לכולם ואפילו זה כבר דורות, וסומך על כך שיאמינו לו &quot;משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר&quot; (מסכת יבמות דף קטו ע&quot;א).","125","","4226","True","True","False","","233","95.86.88.83","0","23490","ברכות|סא ע&quot;א","")];var iTotalPages=810;var SeverTime;fInitTree();getPersist(82563);