סנהדרין דף לא

דף לא עמוד א
* עד אחד אומר "200 זוז הלווהו" ועד אחד אומר "100 זוז הלווהו" - לדעת רבי שמעון בן אלעזר: ב"ש סוברים שאין כאן עדות כלל, וב"ה סוברים שמחייבים את הנתבע 100 זוז.
* בדין הראשון במשנה הלכה כרשב"ג, ובדין השני במשנה ("ראיה אחרונה") אין הלכה כרשב"ג.
* יתום שתבעו אותו בעלי חוב של אביו - אף אם אמר אין לי עדים, אין זו הוכחה שהעדים שהביא לאחר מכאן (שהעידו שהחוב נפרע ע"י אביו) הם שקרנים.
* אשה שיצא שטר חוב מתחת ידה (שהפקידו המלוה והלוה אצלה את השטר) ואמרה שהשטר פרוע - יש 2 לישנות מה פסק רב נחמן.

דף לא עמוד ב
* למסקנת הגמרא רבי יוחנן פסק כחכמים (שלעולם מביא בעל הדין ראיה וסותר את דינו עד שיסתתם טענותיו ויאמרו לו "הבא עדים/ראיה" ואומר "אין לי עדים/ראיה"), ומודים חכמים באופן בו מוכח שלא היה יודע שיש לו ראיה שמותר לו להביא ראיה זו לאחר זמן.
* שני בעלי דינים שאחד מהם רוצה לדון במקום הוועד (ולא בעיר שלהם): אם הלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים אותו ודן בעירו, אך אם המלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים אותו וילך למקום הוועד.