המברך מתברך / רפי זברגר

ברכות סג ע''א
 

הקדמה

לקראת סופה של המשנה הארוכה בתחילת הפרק למדנו אחת מהנהגות בית המקדש:

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם

בזמן בית המקדש הראשון הייתה אמונה גדולה בעם ישראל, בעולם הזה וגם בעולם הבא. לכן בפתיח של כל הברכות שנאמרו במקדש הסתפקו לומר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עד העולם... (וסיימו בתוכנה של כל ברכה: חונן הדעת, רוצה בתשובה, חנון המרבה לסלוח וכן הלאה). וכולם הבינו כי מברכים את ה' הנמצא איתנו בעולם הזה, ובעזרתו יהיה גם בעולם הבא.

משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם.

בבית שני, היו כבר מינים (צדוקים) אשר כפרו בתורה שבעל פה, ולכן לא האמינו בעולם הבא, אלא רק בעולם הזה. לאור זאת נדרש לדייק יותר את לשון הברכות ולהוסיף מן העולם ועד העולם – מהעולם הזה ועד לעולם הבא, כדי לחזקת האמונה בעולם הבא.
במאמר זה נתייחס לקטע גמרא קצר המתייחס לשינוי זה של הברכות בבית המקדש. 

הנושא

כל כך למה?

לאחר שהבנו במשנה כי האריכו את הברכות בבית המקדש בעקבות המינים שהיו בבית שני, שואלת הגמרא על התוכן של התוספת: מדוע האריכו כל כך בתוספת זו?

לפי שאין עונין אמן במקדש

לא עונים אמן בבית המקדש אלא עונים ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד''. ומכיוון שמאריכים בענייה לברכה, מאריכים גם בברכה עצמה.

ומנין שאין עונין אמן במקדש?
שואלת הגמרא על ההנחה העומדת מאחורי תשובה. מהו המקור לכך שבבית המקדש לא היו עונים אמן על ברכה?
שנאמר (נחמיה ט', ה'): וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם ... ואומר (שם) וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה.

כאשר נחמיה כרת ברית מחודשת בין ה' לעם ישראל, אמרו הלוויים לעם לקום ולברך את ה', והפסוק מסיים בברכה שברך העם, שהיא ברכה ארוכה -  וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה   (ולא עניית אמן).

יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת?

שואלת הגמרא, אולי הברכה הארוכה שהעם מברך במקום עניית אמן, תהא רק לאחר סיום כל הברכות כולן, ולא אחרי כל ברכה וברכה בפני עצמה?

תלמוד לומר:  וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה - על כל ברכה וברכה תן לו תהלה:

מלשון הפסוק עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה משמע, כל ענו על כל ברכה וברכה.

מהו המסר?

תשובת הגמרא כי יש לענות אמן על כל ברכה וברכה מלמדת אותנו מסרים חשובים לחיים:

• ראשית לכול, אנו שמחים מאוד להודות ולהלל ולשבח על כל הטוב שיש לנו. ולכן, אנו לא מחפשים ''לברוח'' מן ההודאה, אלא ההיפך. כל הזדמנות הניכרת בפנינו להודות, נאמצה בחום ובאהבה.
• אפילו על הדברים הקטנים ביותר, גם ראיית ''הנס שבשגרה'' הינה דבר גדול ועצום, שעלינו להודות עליו בכל רגע ורגע.
• הפסוק מסיים ואומר כי יש להודות עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. הברכות אמורות להיות מלאות ברגשי הערכה והוקרה, להלל מתוך כוונה שלימה ואמיתית להודות באופן כנה. ברכה בלי לב ורגש הינה ברכה חסרה.
• המילה מְרוֹמַם מלמד אותנו כי ''המברך מתברך''. אדם מתרומם ומתעלה מכל ברכה שהוא מברך. כלומר, ברכה והודאה לקדוש ברוך הוא, מעלה אותנו ומרוממת אותנו עוד ועוד.
• החיבור בן  בְּרָכָה בשכל, וּתְהִלָּה ברגש, מלמדנו כי יש לשאוף לחבר בין המילים לחוויות. לא להסתפק במילים, אך גם לא להסתפק בחוויות ורגשות. השילוב בניהם הוא ''המנצח''.

נלמד את ילדינו ואת עצמנו, להודות על כל טובה וטובה שה', וכל אחד אחר, גומל לנו. 

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]