תשובת הרב יעקב שכטר: א. לגבי עריכת סעודת סיום, נראה שאפשר לערוך. הרי כל עניינו של הסיום בגמר מסכת הוא משום סיום של חלק אחד בתורה. את התורה כולה אף פעם לא מסיימים, ומבחינה זו יש מקום להחשיב גם סיום של חלק בתורה בצורה מקוצרת לסיום. והרי בסעודת סיום אין כל חשש של ברכה לבטלה או משהו דומה. זה רק מבטא שמחה על הזכייה לסיים לימוד של נושא בתורה הקדושה, וזה שייך במידה מסויימת גם כאן. ב. לגבי עילוי נשמה יש להבחין בין שני נושאים. אם קיבל על עצמו ללמוד מסכת, זה תלוי בדעתו בשעת הקבלה. אם מלכתחילה כיוון ללמוד באופן מקוצר, הרי קיים את נדרו. אבל אם מלכתחילה דעתו היתה בסתמא על סיום מסכת בצורה המקובלת, הרי נדר גדול נדר לאלוקי ישראל ולא קיימו באופן מקוצר זה. ג. יש הנוהגים להתענות ביום היארצייט ואוכלים רק משום שהסיום הוא סעודת מצווה המתירה לאכול. לעניין זה אין להחשיב סיום זה לסעודת מצוה ממש שתתיר לאכול לבעל יא"צ. אמנם כיום לא נהגו בדרך כלל להתענות וכל עניינו של הסיום הוא אכן רק לעילוי נשמה, ואין ספק שגם לימוד זה יש בו עילוי רב לנשמה. ד. מסיבה זו לא יועיל סיום כזה להתיר אכילה לבכורים בערב הפסח. או בכל אופן אחר בו צריך לדחות איסור כלשהו מפני סעודת מצווה אמיתית. ה. כדאי בהזדמנות זו להזכיר שהלימוד המקוצר מטרתו לשמש כחזרה לאחר לימוד שלם, ולא כדאי להתרגל שזה יהיה הלימוד העיקרי ולהיות מסתפק במועט בכגון דא.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. אם השאלה היא רק על אמירת "הדרן עלך" וכל הנוסח הנהוג לאמרו בסיום מסכת, הרי שאין כל בעיה, ואפשר לומר הכל כרגיל. הכל שם תפילות שניתן לאומרן בכל עת והשמות הקדושים הכלולים שם, כולם הם במסגרת בקשות ותפילות, ולא במסגרת של ברכה, כך שאין חשש ברכה לבטלה וכדומה. ב. לגבי עריכת סעודת סיום. אמנם אין כאן בעיה הלכתית, אבל כעבור זמן מה מסיום הלימוד, זה הופך חסר טעם. וכמדומה שהמנהג הוא שעד שלושה ימים מסיום הלימוד יש טעם בעריכת סעודת סיום לגומרה של מצוה. ג. כל זאת, כשאין איזה איסור אחר שנדחה על ידי סעודת המצוה הזו. אבל אם ישנו מי שלולא הסעודה הזו היה אסור לו לאכול ואנו מתירים לו רק בסעודת מצוה ממש, הרי לגבי זה רק סעודה הנערכת עם גמר הלימוד ממש נחשבת לסעודת מצוה ממש. ד. עצה טובה ומעשית: כדאי להתבונן ולנסות ולהיזכר האם לא דילג איזה דף במסגרת הלימוד. במקרה כזה, יוכל כעת להשלים את הקטע החסר, ואז יזכה לסיום מסכת אמיתי ולסעודת מצוה אמיתית.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. ישנם שני פירושים בכוונת המילה "הדרן" עלך. יש המפרשים מלשון נחזור עלייך, כלומר לאחר שסיימנו את המסכתא אנו מבטיחים לחזור עליה. וזה דומה למשפטים הבאים: "דעתן עלך" ו"לא נתנשי מינך" (דעתנו עלייך ולא נעזבך). הפירוש השני הוא מלשון הוד והדר, כלומר ה"הדר" שלנו עלייך, את מתהדרת ומתפארת בנו. חיזוק גדול לפירוש השני הוא ההמשך "והדרך עלן" וכי הכוונה שהמסכת תחזור עלינו? בודאי הכוונה היא שההדר שלך עלינו ובך אנחנו מתהדרים, ואין לחלק את משמעות המשפט לשניים. ב. כמובן שלפי הפירוש השני אין שום טעם לומר בלי נדר, הרי הוא קובע מציאות עכשווית שהמסכת מהדרת אותנו ומתכבדים אנו בה בלימודה ובידיעתה. אלא יש מי שחשש לפירוש הראשון שהוא מבטיח לחזור, והרי זה נדר, ולא נדר סתם, אלא נדרי מצווה החמורים שהפרתן קשה ולא תמיד אפשרית, על כן בחר להוסיף בלי נדר. ג. אמנם ברור שאין כך המנהג. הלא סיומי מסכת נערכים ברבים מאות שנים ויותר על ידי אלפי ורבבות עמך ישראל, על ידי תלמידי חכמים בעלי הוראה ובפניהם, ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחשוש לזאת. וצאי לך בעקבי הצאן, אם הלכה רופפת בידך, "פוק חזי מאי עמא דבר" (צא וראה איך העם נוהג). ד. ייתכן שהסיבה שלא חששו לזאת היא מפני שזה נאמר בלשון רבים, שהציבור יחזור, ודי בכך שאחד מכל הציבור אי פעם יחזור. ייתכן גם שמפרשים זאת במובן של הבעת רצון, כאילו ולוואי ונזכה לחזור עלייך. ייתכן וברור לנו שהעיקר הוא הפירוש השני, ולפיו זו הוספה חסרת פשר. יתכנו גם נימוקים נוספים שאין כאן המקום לפרטם. ה. על כן נראה שראוי להמשיך ולנהוג ככל העולם ולא להוסיף בלי נדר. ומכל מקום החושש לנדר, יאמר בפעם הראשונה בלחש בלי נדר, ללא שיישמע באוזני אחרים, ומן השמיים בוודאי יקבל שכר על יראת חטאו באופן של התחשבות במנהג ישראל שלא לחדש בהם דבר מדעתנו. (בנותן עניין להזכיר את המחלוקת בראשונים האם מותר לדוך מלח ביו"ט לצורך הסעודה, יש מתירין ויש אוסרים ומעדיפים לאכול את סעודתם תפילה ולא להיכנס לחשש מלאכה האסורה ביו"ט. התוס' במסכת ביצה דף יד. כתבו בלשון בלתי אופיינית לחלוטין לבעלי התוס': "המחמיר לדוכן מערב יום טוב הרבה ביחד - יתברך באלוקים ובשם המיוחד". ומבארים שם הפרשנים, שאותו אחד שאוכל תפל לא זכאי לברכה זו למרות יראת חטאו, אלא דווקא זה שזכר ודך מעיו"ט, והוא גם מכבד את היו"ט בסעודה טעימה, גם מחמיר, וגם לא מושך תשומת לב לחומרתו...).
תשובת הרב יעקב שכטר: לגבי לימוד בחשיבה בלבד, כפי שזה נחשב תלמוד תורה, כך בדיוק זה סיום מסכת, שכל עניינו הוא תלמוד תורה של מסכת. אבל חובה לציין, שאיכות הלימוד היא פחותה. עד כדי כך שיש דעה בפוסקים שעל לימוד בהרהור אין חובה לברך ברכת התורה. חז"ל גם העידו שהלומד בלחישה משכח תלמודו, ואפילו הרבנית של רבי מאיר ידעה לומר זאת לאותו תלמיד דהוה גרס בלחישא, וזה נלמד מן הפסוק כי חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה. בדרך כלל, הקריאה בפה מועילה לריכוז. זה ענין של הרגל. שווה להשקיע מעט זמן, בו בתחילה הריכוז יפחת, למען התועלת הרבה בהמשך. (מקובל, שרק למעשני מקטרת ישנה בעיה ללמוד בפה...). הקריאה בפה לאדם שקט, מביאה תועלת רבה גם בשטחים אחרים. הפריצה מן המופנמות המתחילה בבית, תוכל להימשך בס"ד בתחומי חיים נוספים. בהצלחה!
תשובת הרב יעקב שכטר: א. לא מקובל לעשות סיום על מסכת אחת או כמה מסכתות של משניות בלבד, אלא רק על סדר שלם, או על מסכת מן התלמוד. ב. אם למד את כל סדר קדשים, למרות שעשה סיום בסופה של כל מסכת, יכול לעשות סיום נוסף אחרי מסכת קנים לכבוד סיום כל הסדר משניות. ג. כמו כן, אם עדיין לא עשה סיום על מסכת מעילה, הרי זה סיום מסכת רגיל, ובהחלט נאה הדבר לצרף אליה גם את קנים תמיד ומידות.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. המנהג הנפוץ הוא שכל הציבור אומר את ה"הדרן" עד הקדיש. ידוע ומקובל מכמה גדולי עולם שזמן הסיום הוא עת רצון גדולה בשמיים, וכל אחד רוצה ומעוניין לומר את התפילות הנפלאות הנאמרות במעמד זה ולהתרגש באופן אישי. קשה לשלוח מישהו לעשות זאת עבורך. ב. עוד זאת, היות שאמירה זו איננה חיוב, אין חל בה הכלל של שומע כעונה, או של הוצאת חבירו מדין ערבות, ואין אפשרות שאחד יוציא את השאר באמירה זו, דווקא מפני שהיא איננה חובה. ועל כן הרוצה להיות שותף לאמירת כל חלקי ה"הדרן" עליו לאומרם בעצמו. ג. יש רבים הנוהגים שאף אם לא למדו כלל את המסכת, ונזדמנו רק לסיום, גם המה אומרים את כל התפילות, חוץ מהמשפט "שזכיתי לסיים". אין בכל הקטעים הנ"ל שום קטע שיש בו משום ברכה לבטלה או כדומה, ועל כן יש עניין שלא לפרוש מהציבור ולומר את ה"הדרן" איתו. (הרב צדקה זצ"ל היה דורש כמין חומר; הדרן עלך - נחזור עלייך, על המסכת, זה נאמר על ידי הלומדים הקבועים. לעומתם, יש הבאים לשיעור רק לפרקים, הם אומרים, דעתן עלך, דעתנו עלייך, מדי פעם. וישנם כאלו שרק לסעודת הסיום הם מגיעים... גם הם יאמרו "לא נתנשי מינך" לא נעזוב אותך לגמרי...). ד. יש לציין שבעל ה'שאגת אריה' כשהיו באים לבקש ממנו להתפלל ולברך על חולה מסוכן וכדומה ("תיק קשה" בלשוננו) הוא היה אומר לבוא אליו בשעה שהוא מסיים מסכת ולהתברך אז מפיו. וכך נהג הרב מבריסק אחריו. ה. הקדיש נאמר על ידי אחד, מגיד השיעור, או מי שיש לו חיוב. מובא בספרים שקדיש זה יש בו עניין גדול ומיוחד (עלמא קאי אאמן יהא שמיה רבא דאגדתא), וראוי למי שיש לו חיוב להשתדל לזכות לאומרו.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. המנהג הוא אכן להסמיך את אמירת ה"הדרן" והקדיש לסיום עצמו. ב. אכן נהגו לא לסיים את סוף המסכת עד קרוב לסעודת הסיום ורק אז לסיים. היה רצוי לא לסיים אפילו במחשבה, אלא שמגיד השיעור בפני אחרים ראוי לו להיות מוכן קודם. (למען האמת, מגיד השיעור הרי לומד פעמיים את כל המסכת. פעם אחת בהכנת השיעור ופעם שניה במסירתו. כשהוא מסיים להכין, הוא עושה סיום ראשון, וכשהוא מסיים את המסירה, זה בשבילו הסיום השני). ג. אם כבר סיים: יש שנוהגים שאפשר לערוך סעודה עד תום שלושת ימים מהסיום עצמו. במקרה כזה כדאי לסיים שוב כמה שורות בפני הציבור כדי שלא יהא הדבר מוזר, סעודה ללא סיום, וכן לומר את ה"הדרן", שאין באמירתו שום בעיה, אבל את הקדיש המיוחד לסיום אין ראוי לומר. אם למדו כמה שורות והסבירו היטב באופן שהשומעים הבינו את הדברים ניתן לומר קדיש דרבנן רגיל כמו אחרי כל לימוד תורה שבעל פה. ד. סיום כזה הנערך לא בזמן אמת, לא ראוי לסמוך עליו לאכול לחייבי תענית, כמו בכורים בערב הפסח, או לנוהגים להתענות ביום היארצייט להוריהם, או לעניין אכילת בשר בתשעת הימים.
תשובת הרב יעקב שכטר: השאלה לא הייתה מספיק ברורה והיא מתפרשת בשני אופנים. א. אם הכוונה היא שבעבר למדת את אותה המסכת וסיימת אותה וכעת למדת אותה שוב מתחילתה ועד סופה, ברור שהיא ראויה לסיום נוסף. (הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א עורך כל שנה בערב פסח סיום מחדש על כל הבבלי והירושלמי. כמו כן, לומדי הדף היומי בקביעות, מסיימים שוב ושוב את אותן המסכתות בכל מחזור, וחוגגים מחדש כל מסכת ואת סיום הש"ס כולו). ג. אם הכוונה היא שבעבר למדת את המסכת ולא ערכת עליה סעודת סיום, וכעת רוצה לערוך סעודת סיום על מסכת שנלמדה לפני זמן רב, התשובה היא שאין אפשרות כזו (אלא אם כן לא עברו עדיין ג' ימים שיש נוהגים שעדיין יש מקום לסעודת הסיום).
תשובת הרב יעקב שכטר: א. דבר טוב לא דוחים! על זה הרי למדנו אשרי אדם מפחד תמיד, בדברי תורה כתיב, שיתחיל מהר לחזור טרם ישכח מדי הרבה ויהא זה לימוד חדש ולא חזרה. ב. סיום מסכת אינו מהווה חלילה הפרעה ל"רצף". כמו שתפילות ושאר מיני לימודים ומצוות ואכילות ופרנסה וכדומה אינם הפרעות. כך שתוכל לעשות את סעודת הסיום על הפעם הראשונה, ולכשתסיים את הפעם השנייה (והשלישית, כן ירבו מספר החזרות) תוכל לעשות שוב סיום. ג. ראוי השואל לשבח מיוחד על קביעותו לחזור. הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. ולוואי ממנו נלמד כולנו וכן נעשה.
תשובת הרב יעקב שכטר: בעניין עניית אמן אחר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" שבקדיש הגדול הנהוג לאומרו בסיום מסכת: א. יש לציין שברמב"ם בסדר התפילות שבסוף ספר אהבה, הוא מציין היכן עונים אמן, ולמרות שגרסתו בקדיש (רגיל) היא עם "ויצמח פורקניה" אין אצלו עניית אמן במקום זה. ואכן הרב מבריסק זצ"ל, כשהיה מזדמן לו לשמוע קדיש מפי מתפלל בנוסח ספרד, היה נוהג שלא לענות אמן אחר "ויצמח" מטעם זה. אבל המנהג הוא לא כן, ובמקומות שנהגו לומר "ויצמח פורקניה" עונים אמן אחר "ויקרב משיחיה". ב. הטעם שהביא השואל הנכבד הוא רק אחד מן הטעמים הרבים, והוא טעם על פי הקבלה. ואילו על פי הפשט הנגלה, המקומות שעונים בהם אמן, הם מקומות שעניית אמן מתאימה שם לפי המבנה והתוכן. ולכן הטעם הפשוט לעניית אמן במקום זה נשאר גם בקדיש הגדול. וכלל בידינו שאין משנים הלכה לפי תהלוכות טעמי הנסתר שבה. ובוודאי שלא לפי אחד מהם. ג. להפיס דעת השואל, יש לציין עוד, שהמילים העיקריות של הקדיש נשארות גם כאן כרגיל, וההוספה היא רק הוספה, ועדיין יש מקום לאמירת אמן לאחר 10 המילים הבסיסיות של הקדיש. ידועים דברי הרב בעל התניא לגבי קידוש ליל שבת שיש בו מניין מילים מכוונות לעניינים רמים, ויש שנהגו להוסיף "כי בנו בחרת" וכו', שאין בזה לקלקל את המניין העיקרי, יעוי"ש שמביא דוגמאות נוספות. ד. בכל מקום שהלכה עמומה ורופפת בידך - פוק חזי מאי עמא דבר, וישראל עם קדושים מאז ומעולם נהגו לענות כאן אמן אחר "ויצמח" גם בקדיש הגדול. ולכן נראה שלמעשה אין כל מקום להימנע מעניית אמן זו.
תשובת הרב יעקב שכטר: כל עניין המניין הוא רק לחבב המצווה ולעשות את הסעודה לגומרה של תורה ברוב עם, אבל השמחה היא בעצם הסיום וראוי לערוך על כך סעודה גם בינו לבין עצמו ודינה כסעודת מצווה לכל דבר ועניין. בדיוק כמו סעודת שבת וחג שאדם אוכלה לבדו, אין היא פחות סעודת מצווה מאדם שזוכה לאכול את סעודות השבת ברוב עם.
תשובת הרב יעקב שכטר: לגבי המקור לכך שבשעת סיום מסכת הוא עת רצון, וברכותיו של המסיים יש בהן כח מסוים, אני הקטן מכיר לכך שני מקורות: האחד הוא מפי הרב מבריסק, הג"ר יצחק זאב זצ"ל, שהייתה בידו קבלה על כך מבעל ה"שאגת אריה" זי"ע, שכשהיו באים אליו לבקש ברכה על ענין "קשה", היה מודיע למבקש מתי הוא עומד לערוך סיום, ומזמין אותו לבוא להתברך מפיו בעת הסיום. ובעקבות השמועה הזו, נהג כך גם הרב מבריסק עצמו. [יש מספרים שנהג להפטיר שהשאגת אריה היה מסיים מסכתות כמעט דבר יום ביומו, מה שאין כן אצלו שהדבר נדיר יחסית]. המקור השני הוא מהספר החסידי "תפארת שלמה" להגה"ק רבי שלמה אב"ד רדומסק זצ"ל, שם נזכר רק מהות הכוח בשעה זו, אבל לא נזכר שם להדיא שיש כח סגולי למסיים [אבל ניתן לומר שהדבר מסתבר לאור דבריו שם]. וכך הוא כותב (פרשת כי תבוא, מוצ"ש קודם סליחות): "בשעת הסיום הוא מעורר הכח וזכות של כל התנאים והאמוראים שנזכרו בזאת המסכתא לעורר מדתם וההשפעות טובות שהשפיעו בלימוד תורתם בעולם". מכל מקום, זו אכן סגולה ידועה מאוד. הגר"ח קנייבסקי אפילו הרחיב אותה. הוא היה שומר יינות מהסיומים שלו, ונותן לשתות כסגולה מיוחדת מיין זה. יהי רצון שבעת רצון מופלאה זו שרבבות אלפי ישראל מסיימים מסכת יחדיו בלימוד הדף היומי, נזכה לאוקמי שכינתא מעפרא, ולישועת עם ישראל בכלל ובפרט.
תשובת הרב יעקב שכטר: לגבי סעודה בסיום מסכת האם ראוי לה להיערך בפת דווקא: כתבו הפוסקים (בעיקר בהלכות שמחת תורה) שנהגו לערוך שמחה בגמרה של מצווה, והביאו על כך מקורות מהשמחה שעשה שלמה המלך בסיום בניית בית ראשון, ומן השמחה שהיו עושים בט"ו באב לרגל גמר כריתת עצים למערכה. והרחיב בכך בספר "ים של שלמה" (בפרק מרובה במס' בבא קמא) שמנה את כל העניינים שהסעודה בהם היא סעודת מצוה וביניהם סיום מסכת. לכן לכתחילה נהגו להשתדל אם אפשר לערוך את סעודת הסיום בפת, וככל שאר סעודות מצווה, כסעודת נישואין, ברית מילה וכדומה. עם זאת, כנראה עקב הקושי הכרוך בדבר, במיוחד בתקופה שמסיימים מסכתות קטנות די בתכיפות זו לזו, נהגו העם להקל בשעת הדחק ולהסתפק במיני מזונות. הדבר בולט במיוחד בערב פסח בסיומים החפוזים הנערכים בבתי הכנסת עבור הבכורים, שבדרך כלל מסתפקים שם במזונות. יורשה לי לשתף בסיפור מדהים שהייתי לו עד שמיעה ממקור ראשון. בשיעור דף היומי בשכונתי, יצא לסיים מסכת ביום ערב פסח ממש. הציבור החליטו לסיים מיד אחר תפילת שחרית ולהסתפק באכילת מזונות עקב השעה הדוחקת ביום עמוס ולחוץ שכזה. אחד הלומדים, יהודי מבוגר שמאז כבר איננו איתנו (הרב חיים בן ציון מרמורשטיין ע"ה), התחנן בפני הלומדים שיעשו סיום מכובד בחצר בית הכנסת בהבטיחו להביא לחמניות טריות ודגים שאשתו תבשל במיוחד, והוא יהיה אחראי על העריכה והפינוי, והוא מבטיח שזה ייעשה במהירות מקסימלית. היה קשה לעמוד בהפצרותיו והסכמנו. בסעודה החפוזה, הוא ביקש את רשות הדיבור (תוך כדי שהצבור אוכל) וכך הוא אמר: בוודאי אתם תמהים מדוע כל כך התעקשתי על סיום מכובד ואני רוצה להסביר לכם את הרקע. אני נולדתי ברומניה בכפר נידח שבו אבי היה בעל בית מזיגה כמו אביו וסבו לפניו. משפחתנו מעולם לא נמנתה בין תלמידי החכמים, בלשון המעטה. אך היות שהייתי בכור, אבא ז"ל היה שוכר עבורי מלמד שהיה מגיע כמה חודשים לפני ערב פסח ומסיים איתי מסכת. בפסח לא היינו מוכרים יי"ש, והגויים היו קונים בערב בדיקת חמץ את היי"ש לכל השבוע. היה לחץ גדול מאד בחנות, ולאחר גמר המכירה היינו מנקים את בית המזיגה ככל הניתן. כל ההכנות לפסח בימים ההם היו קשות לאין ערוך מאשר היום. ללא מים בברזים, הגעלת כל הכלים לפסח מאין כלים מיוחדים לפסח וכן הלאה. ובכל זאת היות שבכפר לא היו עוד יהודים, אבא היה שוכר שתי עגלות, מעמיס עליהן את כל המשפחה עם אוכל כיד המלך ונוסע לעיר הגדולה כדי לערוך עבורי סיום במניין! כעת תבינו - סיים אותו זקן - היום בעידן מכונות הכביסה והייבוש, האוכל המוכן וכו' וכו', מה כבר קשה להקדיש חצי שעה ליטול ידיים בחצר בית הכנסת? זו הסיבה שהתעקשתי! יהיו הדברים לזכרו של אותו יהודי יקר, ואם יתעורר בעקבותם מישהו לקיים סעודת סיום באופן מכובד - יהא זה לעילוי נשמתו.
תשובת הרב יעקב שכטר: אם ישנם עוד מסיימים בלעדי השואל, אין מקום כלל לשאלה, מכיון שניתן לכבד באמירת הקדיש גם את מי שלא השתתף כלל בלימוד המסכת ובלבד שישתתף מעט בלימוד שלפני אמירת הקדיש. אם השואל הוא המסיים היחיד, אזי השאלה העיקרית איננה לגבי אמירת הקדיש אלא לגבי כל סעודת המצוה. אך למעשה נהגו לסמוך על המקילים שניתן לערוך סעודת מצוה עד היום השלישי מאז סיום המסכת. כמו כן, אם לומדים קטע שלם, מעין סוגיא קטנה, לפני אמירת הקדיש, ניתן לומר על כך קדיש, ובלבד שיהא פסוק כלשהוא בקטע הנלמד או יאמרו בקול רם רבי חנניה בן עקשיא וכו'. (היות ובעצם המנהג הוא לומר קדיש דרבנן לאחר כל לימוד אגדתא, ומספיק לזה שכלול בלימוד פסוק כלשהוא הנדרש במסגרת הלימוד. הקדיש הגדול הנאמר לאחר הסיום אינו אלא הרחבה של הקדיש דרבנן הרגיל, ולכן אין מניעה לאומרו בשעת הדחק גם במקרה שלפנינו). אם השואל סיים רק במחשבה. תלוי הדבר. אם דרכו במשך לימוד המסכת לקרוא במחשבה, ולקרוא בפה בנפרד, כלומר לא תוך כדי הקריאה בעיניים, אלא לאחר זמן, אזי נחשב הדבר כאילו הוא לומד את כל המסכת פעמיים, ולכן אף שסיים פעם אחת במחשבה, עדיין יש לו סיום נפרד על הלימוד בפיו, ודין סיום לזה לכל ענין. אך אם דרכו לאורך כל המסכת לומר בפה ממש בסמוך לקריאה בעיניו, הרי כבר סיים את המסכת ואין לצרף זאת לסניף.
תשובת הרב יעקב שכטר: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שהוא עתיד להתחדש – כלומר בעולם שעתיד להתחדש על ידי הקב"ה לעתיד לבוא, שם יתגדל ויתקדש שמו הגדול. ולהחיות מתים – אכן זה מה שיקרה לעתיד לבוא. ולהעלות אותם לחיי עולם - המילה יתהון לא תורגמה. אותם, את המתים שיקומו לתחיה. ולבנות את העיר ירושלים (קרתא זו עיר לא קריה). ויקריה זה אכן כבודו. וימליך זה וימלוך והמשפט המלא הוא וימלוך הקדוש ברוך הוא במלכותו וכבודו. פורקניה זה ישועתו. (לפעמים זה פדיונו).
