שליטה בתהליך / רפי זברגר

שבת ה ע''ב - ו ע''א
 

הקדמה

בדף שלנו אנו למדים ברייתא המפרטת את ארבע רשויות בשבת. רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית ומקום פטור.
הברייתא מפרטת את הדינים וקובעת כי המוציא בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד, או מרשות היחיד לרשות הרבים חייב. אך המוציא מכרמלית לרשות הרבים או לרשות היחיד, וכן המוציא מרשות הרבים או מרשות היחיד לכרמלית אינו חייב, למרות שהפעולה אסורה.
בשלהי דף ה' מצטטת הגמרא ברייתא העוסקת בהעברה יותר ''מורכבת'', ודנה בכך גם בתחילת דף ו'.
על כך נידון במאמרנו.  

הנושא

תנו רבנן: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו – חייב,  ובן עזאי פוטר.

ישנה מחלוקת בברייתא בדין המוציא מרשות היחיד (חנות) לרשות הרבים (פלטיא) דרך כרמלית (סטיו). תנא קמא מחייב ובן עזאי פוטר. הגמרא דנה בשורש מחלוקתם.

בשלמא בן עזאי קסבר "מהלך כעומד דמי", אלא רבנן - נהי נמי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי, היכא אשכחנא כהאי גוונא דחייב?

אומרת הגמרא כי ניתן להבין את פסקו של בן עזאי לאור דעתו בדין "מהלך". הוא סובר כי מהלך כעומד, ולכן כאשר הלך בסטיו הוא כאילו נח שם, ולכן מעשהו מוגדר כמוציא מרשות היחיד לכרמלית שאין חייבים עליו.
לגבי חכמים מנסה הגמרא לומר כי הם פוסקים ''מהלך לאו כעומד דמי'' ולכן כאילו העביר מרשות היחיד לרשות הרבים, אך שואלת הגמרא מניין למדו חכמים דין זה.

אמר רב ספרא, אמר רבי אמי, אמר רבי, אמר רבי יוחנן: מידי דהוה אמעביר חפץ ברשות הרבים, התם לאו אף על גב דכמה דנקיט ליה ואזיל – פטור, כי מנח ליה – חייב, הכא נמי

אמרו חכמים בשם רבי יוחנן, כי דין זה דומה למעביר ברשות הרבים מרחק יותר מארבע אמות. גם שם, כל עוד לא הניח לא מתחייב, ורק אחרי שמניח חייב, כך גם כאן. אם מניח בסטיו פטור, אך כשהניח ברשות הרבים יתחייב.

מי דמי? התם - כל היכא דמנח ליה - מקום חיוב הוא, הכא - אי מנח ליה בסטיו מקום פטור הוא.
הגמרא דוחה את ההשוואה, שכן במעביר ארבע אמות ברשות הרבים, אם יניח באמצע (לאחר ארבע אמות) מתחייב, לעומת זאת במקרה שלנו, אם יניח בסטיו לא יתחייב (שהמעביר מרשות היחיד לכרמלית פטור)

אלא מידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע, התם, לאו אף על גב דאי מנח ליה בתוך ארבע אמות פטור, כי מנח ליה בסוף ארבע אמות – חייב, הכא נמי לא שנא.
עתה משווה הגמרא את המקרה שלנו למעביר ארבע אמות בדיוק ברשות הרבים. אם יניח במרחק הקטן מארבע אמות לא יתחייב (חייבים רק בהעברת החפץ ארבע אמות לפחות) ובכל אופן כשמניח במרחק ארבע אמות מתחייב, כך גם אצלנו לדעתם של חכמים, יתחייב מעביר מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית (סטיו).

מי דמי? התם, לגבי דהאי גברא - מקום פטור הוא, לכולי עלמא - מקום חיוב הוא, הכא – לכולי עלמא מקום פטור

גם אפשרות זו דוחה הגמרא מכוח ההבדל בין המקרים. במעביר ארבע אמות ברשות הרבים, אם יעצור באמצע – לגביו יהיה פטור, אך המקום הוא מקום חיוב (רשות הרבים), לעומת אצלנו הסטיו הינו כרמלית לגבי כולם. ואולי כאן ייפטר!

אלא מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים. התם לאו אף על גב דאי מנח ליה אצדי רשות הרבים – פטור, וכי מנח ליה ברשות הרבים חייב, הכא נמי לא שנא.

ועתה משווה הגמרא לאת המקרה שלנו למוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צידי רשות הרבים. למרות שאם יניח באותם צידי רשות הרבים יהיה פטור, אך כשמניח לאחר מכן ברשות הרבים מתחייב, כך גם אצלנו לדעת חכמים.

מתקיף לה רב פפא: הניחא לרבנן, דאמרי צדי רשות הרבים לא כרשות הרבים דמי, אלא לרבי אליעזר (בן יעקב) דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים דמי, מאי איכא למימר?
רב פפא אומר כי תשובת הגמרא תהא נכונה רק לשיטת חכמים הסוברים כי צידי רשות הרבים אינם נחשבים כרשות הרבים (ואז למרות שהמניח שם פטור, המניח בסוף ארבע אמות מתחייב), כך גם יתחייב במעביר דרך כרמלית אצלנו.
אך לשיטת רבי אליעזר המחשיב צידי רשות הרבים כרשות הרבים ההשוואה הקודמת לכאורה אינה קיימת.

אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא: אימור דשמעת לרבי אליעזר (בן יעקב) דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים דמי היכא דליכא חיפופי, אבל היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה? הלכך - להא דמיא.

רב אחא דוחה את הדחייה של רב פפא ומסביר כי רבי אליעזר סובר צידי רשות הרבים כרשות הרבים רק במקרה ואין יתדות (חיפופי) בין רשות הרבים לצידי רשות הרבים, אבל אם יש יתידות – הן מבדילות בין רשות הרבים לצידי רשות הרבים, ולכן ניתן להשוות את בן עזאי למקרה בו ישנן יתידות, שאז גם לפי רבי אליעזר יהיה פטור.
אמר רבי יוחנן: ומודה בן עזאי בזורק

מסיימת הגמרא את הקטע עם התייחסות רבי יוחנן בדעת בן עזאי (מעביר מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו פטור) כי הפטור הוא רק כשמעביר בהליכתו, אך אם זורק את החפץ מרשות לרשות, גם לדעת בן עזאי יתחייב, וכן מוכח במפורש בדברי ברייתא המצוטטת מייד.

מהו המסר?

דברי רבי יוחנן בשיטת בן עזאי המבדילה בין העברה מרשות לרשות בהליכה או בזריקה יכולה ללמדנו מסרים מעניינים

• הליכה היא ''תהליך'' לעומת זריקה שהיא ''ניתוק''. לכן תהליך ההליכה יכול ''להתפרק'' למספר מעשים קטנים, לעומת זריקה, שברגע אחד ''מנתקים מגע''. נלמד מכך כי בחינוך יש ''ללכת'', לבנות את ההרגלים והעשייה שלב אחר שלב. קפיצה מהירה עלולה ללכת לאיבוד די מהר.
• בהליכה ישנה מודעות בכל אחד מהשלבים, לעומת זריקה אין שליטה. נשתדל לפעול ולעשות בחיינו מתוך מודעות מלאה לכל שלב ושלב בתהליך.
• מתוך כך נוכל לומר כי ההליכה בשלבים, מקנה לאדם העובר אותו ''אורך רוח'', איפוק ונקודות למחשבה. מה שאין כן בזריקה. שאיפתנו בחיים לבצע משימות תוך אורך רוח, ובדיקות ובקרות גם בשלבי ביניים של התהליך.
• בהליכה ישנה ''אחריות אישית'' למהלך, מה שאין כן בזורק – שם האחריות פגה לאחר שלב הזריקה.

    אנו כמובן שואפים לקחת אחריות על מעשינו, ולא להתעלם אלא לשים לב לתוצאות של כל שלב ושלב. 

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]