במה נמדדת גדולת תלמיד חכם?

הרב דב קדרון

בכורות כג ע"ב

בגמרא מדובר על אדם שיש לו אוכל טמא ורוצה לערב אותו עם אוכל טהור באופן שהטהור יהיה הרוב וכך תתבטל הטומאה, וכל התערובת תיחשב לאוכל טהור.

תוספות (ד"ה סבר) מקשים על כך מהכלל האומר ש"אין מבטלין איסור לכתחילה", ומדבריהם משמע שכשם שאסור לבטל איסור לכתחילה כך גם אסור לבטל טומאה לכתחילה, אולם יש הסבורים שהאיסור לבטל איסור לכתחילה שייך דווקא לגבי איסור שאסור לכולי עלמא, אולם טומאה שאינה דבר איסור, שכן לסתם אדם מותר לאכול אוכל טמא - מותר גם לבטלה לכתחילה.

בעניין זה אומר רב חסדא שגם ללא תערובת, בשר נבלה, שמטמא, יכול להיהפך לטהור, כאשר יסריח ולא יהיה ראוי למאכל.

על פי זה הסביר בעל ספר ווי העמודים (עמוד השלום, פרק כו, אות ה, מובא בלקט ביאורי אגדות) את האמור במדרש (רבה ויקרא א,טו): "כל תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה הימנו".

היתרון של נבלה הוא שסופה לבוא לידי טהרה, ואילו אותו תלמיד חכם שאין בו דעת לא יגיע למעלה גבוהה אלא יישאר בטיפשותו, לכן הנבלה טובה ממנו. על תלמיד חכם שיש בו דעת נאמר (שבת קנב,א) שכל זמן שמזקין חוכמתו מתווספת, אולם זה שאין בו דעת לא זוכה לכך.

גדולתו של תלמיד חכם אינה נמדדת רק בריבוי ידיעותיו, אלא גם בדעת, וכאשר תורה ודעת כרוכות זו בזו, מתקיים בו "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם", והוא הולך ומתעלה מעלה אחר מעלה.