הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
אימת מלכות
בפרשת השבוע (ויקהל) אנחנו עסוקים במלאכת המשכן. בימי חנוכת המשכן תיפקד משה ככהן. נחלקו חז"ל האם הוא נשאר בתפקיד כהן גם אחר כך. וכך נאמר בגמרא על הפסוק שנאמר בעת מעמד הסנה "ויחר אף ה' במשה":
1. תלמוד בבלי זבחים קב, א
ויחר אף ה' במשה - רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם; ר"ש בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שנאמר: "הלא אהרן אחיך הלוי", והלא כהן הוא! הכי קאמר, אני אמרתי: אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי; וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד; ויש אומרים: לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה, שנאמר: "ומשה איש הא-לוקים בניו יקראו על שבט הלוי", ואומר: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו". מאי ואומר? וכי תימא, לדורות הוא דכתיב, ואומר: משה ואהרן בכהניו. וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם? והכתיב: "ויצא מעם פרעה בחרי אף", ולא א"ל ולא מידי! אמר ר"ל: סטרו ויצא. ומי אמר ר"ל הכי? והכתיב: "ונצבת לקראתו על שפת היאור", ואמר ר"ל: מלך הוא והסביר לו פנים, ורבי יוחנן אמר: רשע הוא והעיז פניך בו! איפוך. א"ר ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך, דכתיב "וירדו כל עבדיך אלה אלי", ואילו לדידיה לא קאמר ליה. רבי יוחנן אמר, מהכא: "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב".
המקור לדברי ר' ינאי, הוא ההבדל בין מה שאמר משה לפרעה, לבין מה שהתבצע בפועל. משה, בעת חרון אפו על פרעה, אמר כך:
2. שמות פרק יא, ד-ח
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף:
משה אומר לפרעה שכל עבדיו יבואו ויתחננו ממנו שיצא ממצרים, אך בפועל אנחנו יודעים שלא רק עבדי פרעה ביקשו זאת אלא גם פרעה עצמו:
3. שמות פרק יב, ל-לב
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם: גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:
מסביר ר' ינאי שהסיבה לכך שמשה אינו אומר שגם פרעה עתיד להתחנן היא מפני אימת המלכות. על אותה סיטואציה שבה ריש לקיש אומר שמשה נתן לפרעה סטירה, ר' ינאי אומר שהוא נזהר בכבודו ואפילו לא אמר את האמת, רק כדי לא לפגוע בכבודו.
ר' יוחנן למד שצריך לשמור על כבוד המלכות מפסוקים אחרים, העוסקים באחאב. לאחר הריגת נביאי הבעל בכרמל, שבו עסקנו בהפטרה של שבוע שעבר, מתואר אליהו הנביא כמי שרץ לפני מרכבתו של אחאב בגשם שוטף:
4. מלכים א פרק יח, לט-מו
וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱ-לֹקִים ה' הוּא הָאֱ-לֹקִים: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם: וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אַל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו: וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים: וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחֲאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם: וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה: וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:
המהרש"א מעיר שתי הערות מעניינות על הגמרא הזו: ראשית, שואל המהרש"א: הרי בכל שאר המקומות שכתוב חרון אף בתנ"ך, הרושם שנשאר אינו דרשה בדברי חז"ל אלא פסוקים מפורשים, ואילו כאן מדובר בדרשה של ר' יוחנן שמשה סטר לפרעה. מדוע? מסביר המהרש"א:
5. מהרש"א חידושי אגדות מסכת זבחים דף קב עמוד א
אמר ר"ל סטרו ויצא וכו'. יש לדקדק דמשמע אף זה נאמר בו רושם היינו שנאמר מפורש בקרא כמ"ש לעיל והיכן מפורש זה הרושם בתורה ואפשר משום כבודו של מלך לא פרסמו הכתוב שסטרו ודו"ק:
הערה שניה של המהרש"א קשורה לאחאב. הוא מדייק מכאן שיש לכבד את המלך גם אם לא מדובר במלך צדיק, אלא אפילו במלך רשע כאחאב:
...וישנס מתניו וירץ וגו' (פרש"י אחאב כו') משמע ליה דאחאב הוה יחידי מדכתיב ברישא דענינא אחאב הלך בדרך אחד לבדו וגו' אבל מפירוש הרד"ק נראה דהשניסה והריצה גופה לפניו היא בעצמה חלוקת הכבוד והענין שראוי לחלוק כבוד אפי' למלכים הקדמונים הרשעים כאלו שזכר וכדאמרינן בפ' הרואה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום וק"ל:
הסברא היא, כפי שאומר המהרש"א, כי מלכות על הארץ היא מעין מלכות שמים. ובאמת ביחס למלכים ראינו מספר הלכות מעניינות מאוד: הגמרא אומרת שחכמים עברו על איסורי דרבנן רק בשביל לראות את המלכים:
6. תלמוד בבלי ברכות יט, ב
תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אמאי? לימא: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"! כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל שיש בו חלל טפח - חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח - אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.
בסוגיה אחרת בגמרא מוכח שאפילו רב ששת, שהיה עיוור, השתדל מאוד ללכת לקראת מלכי הגויים כשהם עברו בסביבתו, והוא גם הסביר את הדברים כפי שרמז המהרש"א: מלכות של בשר ודם היא כעין מלכות שמים:
7. תלמוד בבלי ברכות נח, א
אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. רב ששת סגי נהור הוה, הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא, וקם אזל בהדייהו רב ששת. אשכחיה ההוא מינא אמר ליה: חצבי לנהרא, כגני לייא? אמר ליה: תא חזי דידענא טפי מינך. חלף גונדא קמייתא, כי קא אוושא אמר ליה ההוא מינא: אתא מלכא. אמר ליה רב ששת: לא קאתי. חלף גונדא תניינא, כי קא אוושא אמר ליה ההוא מינא: השתא קא אתי מלכא. אמר ליה רב ששת: לא קא אתי מלכא. חליף תליתאי, כי קא שתקא, אמר ליה רב ששת: ודאי השתא אתי מלכא. אמר ליה ההוא מינא: מנא לך הא? אמר ליה: דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא; דכתיב "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה". כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה. אמר ליה ההוא מינא: למאן דלא חזית ליה קא מברכת? ומאי הוי עליה דההוא מינא? איכא דאמרי: חברוהי כחלינהו לעיניה, ואיכא דאמרי: רב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות.
העובדה שחכמים השתדלו ככל יכולתם לראות את פני המלכים - ואפילו המלכים הרשעים של הגויים - היא כדי שאם יזכו לראות את פני המשיח ידעו להעריך את ההבדל שביניהם לבינו. ואולם, זה עדיין לא אומר שצריך גם לכבד אותו. אבל מימרה נוספת של חז"ל מלמדת שאם אדם התמנה להיות מלך, זהו מינוי מאת הקב"ה, ולו רק בגלל העבודה הזו צריך לכבד אותו:
8. תלמוד בבלי בבא בתרא צא, ב
"והמתנשא לכל לראש" - אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה.
לכאורה לא ברור מה באה הגמרא לחדש: אם רצו חז"ל לומר שכל מינוי נעשה ע"פ ה', החידוש הגדול יותר הוא על המלכים הגדולים ולא על המינויים הקטנים ביותר! מסביר המהרש"א שמה שחז"ל רוצים לומר הוא שכשם שכל אדם צריך לכבד את בעלי השררה, כי השררה הגיעה להם מאת ה', כך צריכים גם בעלי השררה - ואפילו השררה הקטנה ביותר - להבין שהמינוי שלהם הוא מאת ה', ועליהם להתנהג בהתאם:
9. מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף צא עמוד ב
והמתנשא לכל לראש וגו'. אפילו ריש גרגותא כו' הא ודאי דיותר חדוש ורבותא טפי שיש בידו ית' היכולת אפי' מלכים גדולים מוקמי' משמיא אלא דלענין השגחה קאמר דמשגיח הש"י אף בשפלים ולא כמאמרי הרשעים עזב ה' את הארץ מתוך שפלותם. גם השמיענו בזה מוסר דמשמיא מוקמי להו וכל ראש וראש באומנות צריך להשגיח על אנשי כתתו להדריכם דרך ישרה ולהוכיחם לשם שמים וע"ז רמז הכתוב אתם נצבים היום כלכם ראשיכם וגו' עד שואב מימך דהיינו ריש גרגותא וק"ל:
סיבה נוספת שניתן לומר שבגללה הקפידו חז"ל שאדם יכבד את המלכים היא שמתוך הכבוד למלכים הוא ידע גם לכבד את הקב"ה, כפי שבירך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו, שמורא שמים יהיה בשבילם כמורא בשר ודם:
10. תלמוד בבלי ברכות כח, ב
וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו... אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם.
ואולם, האם אכן בכל מקרה צריך לכבד את המלך? האם צריך לכבד גם מלך רשע? הגמרא מספרת סיפור על ינאי המלך שלא זכה לכבוד בידי גיסו, שמעון בן שטח:
11. תלמוד בבלי סנהדרין יט, א
דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, "והועד בבעליו", אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב. אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו.
השאלה היא מדוע התעקש שמעון בן שטח להעמיד את המלך על הרגליים. האם אין בכך משום פגיעה במלכות? - מסבירים התוספות שאכן יש בכך משום פגיעה במלכות, אבל הסיבה היא שעדיף לפגוע בכבוד המלכות ולא לפגוע בכבוד התורה, שהרי בעל הדין צריך לעמוד בפני הדיינים. ואמנם כאשר בעל הדין הוא תלמיד חכם אין הוא צריך לעמוד, אבל זה בגלל שכבודו של התלמיד החכם חשוב יותר מאשר כבודו של המלך:
12. תוספות מסכת סנהדרין דף יט עמוד א
ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך - ואם תאמר והא אמרינן התם אפי' ת"ח א"צ לעמוד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דכבוד תורה עדיף כדאמר בפרק שבועת העדות, וכיון דחכם אינו צריך לעמוד כ"ש מלך דטפי עדיף מלך מת"ח כדקאמר לקמן דאפי' למ"ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר "שום תשים עליך מלך" וכו'!? וי"ל דודאי עשה דכבוד תורה עדיף, וא"כ אעפ"י שאין ת"ח היה צריך לעמוד ינאי היה צריך לעמוד והאי דת"ח יכול למחול על כבודו משא"כ מלך הוא משום קרא דקאמר שום וגו' שתהא אימתו עליך כי כבודו בא לו משום דמצות המקום כך הוא ואין יכול להפקיע מצות המקום אבל ת"ח תורתו דיליה ויכול למחול היטב על כבודו דשלו היא כדאמרי' במס' ע"ז (דף יט.) בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
אומרים התוספות שאכן כבוד תלמיד חכם הוא גדול יותר מאשר כבוד המלך, אלא שתלמיד חכם יכול למחול על כבודו בעוד המלך אינו יכול. הסיבה היא בגלל שכבוד התלמיד החכם בא לו כתוצאה מתלמוד התורה שלו - ומכיון שזה פרי מאמציו הוא יכול גם למחול על הכבוד הזה, ואילו כבוד המלך בא לו כתוצאה מהמינוי של הקב"ה, ולכן אין הוא יכול למחול על הכבוד הזה.
ואולם, ר' יהונתן אייבשיץ באורים ותומים, סובר שאכן כבוד מלך הוא גדול יותר מכבוד תלמיד חכם, אבל את ינאי המלך לא היו חייבים לכבד מכיון שינאי היה מלך צדוקי, והמקור לכבוד המלך הוא הציווי 'ונשיא בעמך לא תאור' - שחכמים למדו מכאן שהכוונה דוקא במי שעושה מעשה עמך:
13. אורים ותומים (ר' יהונתן אייבשיץ, המאה ה-18, פראג) חו"מ יז ס"ק ג
והקשו התוס' בסנהדרין איך אמר שמעון בן שטח לינאי מלכא עמוד, הא כבוד המלך הוי כמו כבוד ת"ח... מיהו לפי מה שפירש רש"י בברכות פרק שלושה שאכלו דינאי המלך שהיה בימי שמעון בן שטח היה זה ינאי מלכא הנזכר בקידושין דהיה צדוקי, ואם כן לא היה שייך כאן כבוד מלך, דקיי"ל נשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך, וזהו צדוקי משום הכי אין כאן חלוקת כבוד ולא קשיא מידי.
ואולם, על תשובה זו קשה שהרי ראינו שישנה דעה שאפילו על כבודו של פרעה צריך לשמור, וגם אחאב מן הסתם לא היה צדיק יותר מינאי המלך, ובכל זאת אליהו רץ לפני מרכבתו של אחאב!
לכן מסביר הרב ולדינברג את הדברים אחרת, ולשיטתו אכן היה צריך לכבד את פרעה ואת אחאב, אך לא היה צריך לכבד את ינאי המלך, מכיון שבתקופתו הוא לא היה מלך כל יכול, מה שאין כן פרעה ואחאב (שחז"ל במסכת מגילה יא, א אומרים שהוא שלט על כל העולם כולו) אשר לא היה אף אחד על גביהם, ולכן יש להם דין של מלך שגם אם הוא אינו עושה מעשה עמך יש לכבד אותו:
14. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק יט סי' נ
והתחשבתי ליישב דברי האו"ת ולומר דשאני ההוא דעובדא דאחאב מפני שבאותה שעה היה אחאב בבחינת בעל תשובה שהרי מסר לאליהו כל נביאי הבעל לעשות בהם כרצונו, ולא עוד אלא דמסתבר הדבר שגם אחאב ענה אז יחד עם העם שעמדו במעמד הנפלא: ה' הוא האלקים. ולכן היה לו לאחאב באותה שעה דין של עושה מעשה עמך, ומשום כך רץ אליהו לקראתו לחלוק לו כבוד הראוי למלך, ושפיר גם לומדת מזה הגמ' הדין של "לעולם תהא אימת מלכות עליך". ומצאתי סייעתא לדברי אלה ברלב"ג מל"א - כ"ב בתועלת הכ"א שכותב וז"ל: העשרים וששה הוא להודיע שראוי לכל אדם לחלוק כבוד למלכות, הלא תראה כי אליהו עם עוצם מעלתו בנבואה שנס מתניו לרוץ לפני אחאב עד בואו ליזרעאל, ואמנם חלק לו כבוד עתה לא קודם זה כי ידמה שגם הוא סר אז מאחרי הבעלים והאמין בש"י ולזה הסכים לאליהו בהריגת נביאי הבעל, אך קודם זה שהיה בתכלית הרוע לא חלק לו כבוד, וכן לא חלק לו כבוד כשחטא בדבר נבות עכ"ל, הרי כנ"ז שרק בפעם הזאת חלק אליהו לאחאב כבוד מפני שנראה היה שגם הוא סר אז מאחרי הבעלים והאמין בשי"ת, אבל לפני כן כשהיה אחאב בתכלית הרוע לא חלק לו אליהו כבוד.
אולם המהרש"א בזבחים שם לא פירש כן, דכותב בד"ה וישנס מתניו וירץ. וז"ל: "והענין שראוי לחלוק כבוד אפי' למלכים הקדמונים הראשונים כאלו שזכר וכדאמרינן בפ' הרואה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום" עכ"ל. ומדכותב המהרש"א בלשון "שראוי לחלוק כבוד אפילו למלכים הקדמונים הראשונים כאילו שזכר", מלישנא "דאפילו" משמע שר"ל אפילו לכאלה שזכר אעפ"י שרשעים היו, וא"כ נופל לפי"ז התירוץ של האו"ת על קושית התוס' בסנהדרין כנז"ל, וצריכים אנו לבוא לתירוצו של התוס' בסנהדרין שם דודאי עשה דכבוד תורה עדיף וא"כ אע"פ שאין ת"ח היה צריך לעמוד ינאי היה צריך לעמוד. ע"ש.
ומה שמעיר האו"ת מהא דקיי"ל נשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, יש מקום לחלק בזה בין נשיא לבין מלך עיין בבבא בתרא ד' ד' ריש ע"א ע"ש.
והתחשבתי דאולי יש מקום לעצם תירוצו של האו"ת גם אליבא דהמהרש"א, והוא, דיש חילוק בזה בין המלכים הראשונים שמלכו בימי בית ראשון לבין אלה שמלכו בבית שני בימי החשמונאים, דהמלכים שמלכו בימי בית ראשון מכיון שלא היה על גביהם מרות יותר עליונה, היה להם דין מלך ממש וחל עליהם הדין של לעולם תהא אימת מלכות עליך אפילו בזמן שהיו רשעים ולא עושים מעשה עמך, אבל אלה שמלכו בזמן בית שני בימי החשמונאים, מכיון שהיה עליהם מרות עליונה והמה הרומאים כידוע, אזי לא היה להם דין מלך ממש, אלא רק דין נשיא בלבד, וחל עליהם הדין דבעינן עושה מעשה עמך, ולכן ינאי המלך שלא היה עושה מעשה עמך לא שייך לגביה הדין של כבוד המלך, ולכן אמר לו שפיר שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגלך ויעידו בך.
