הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרב נגד שמואל ורבי יוחנן?
[ תנאים ואמוראים; כללי פסיקה]
זבחים קי ע"א
"המקריב קדשים. אמאי? והאיכא חציצה! אמר שמואל: כשהפכן. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא שלא הפכן, והא מני? רבי שמעון היא, דאמר: אפילו העלו על הסלע - חייב. רב אמר: מין במינו אינו חוצץ"
1.
במשנתנו נקבע "המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב". לגבי משפט זה המשנה היא "סתם משנה".
1.1
הגמרא מקשה מדין חציצה.
1.
הגמרא מביאה 3 תירוצים לקושיה.
2.
משנה מסכת זבחים פרק יג משנה ה:
[*] המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב ...
הרמב"ם מביא את משנתנו כצורתה.
2.1
משמע מכך, שלא פסק כשמואל [שמעמיד את המשנה באוקימתא של "הפכן"].
2.2
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קח עמוד א:
ר' יוסי אומר: אינו חייב אלא אחת. ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח; ר"ש אומר: אפילו העלה על הסלע או על האבן - חייב.
רבי יוחנן מעמיד את משנתנו בשיטת רבי שמעון הנ"ל שאפילו אם מעלה את הקרבן על סלע בחוץ - חייב, ולכן גם חציצה לא מעכבת. והרמב"ם לא פוסק כרבי שמעון אלא כתנא קמא שחלק על רבי שמעון. ממילא הרמב"ם לא יכול להסביר את משנתנו כרבי יוחנן שמסביר אותה לפי רבי שמעון.
2.3
ובהכרח שהרמב"ם פוסק כרב. [ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קנז].
3.
מסביר ה"כסף משנה" הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה ה:
... ופסק כרב דהלכתא כוותיה לגבי שמואל באיסורי
הרמב"ם פסק כרב על פי הכלל, שהלכה כרב נגד שמואל באיסורים.
3.1
והוא מקשה:
ואע"ג דר' יוחנן אמר אפילו שלא הפכן הא מני ר"ש היא
לכאורה צריך היה לפסוק כרבי יוחנן על פי הכלל שהלכה כרבי יוחנן נגד רב וגם נגד שמואל [גם נגד שניהם יחדיו - כבסוגייתנו].
הערה: הוא לא מזכיר בדבריו כאן את הכלל בפירוש.
3.2
והוא מתרץ תרוץ א':
ולא חיישי ליה דהא משום דמוקי למתניתין כיחידאה
מכיון שרבי יוחנן תירץ רק לפי שיטת רבי שמעון [נגד חכמים], ואין הלכה כיחיד נגד רבים. ממילא, לא מחייב שהלכה כרבי יוחנן נגד רב. לכן הרמב"ם פסק כרב ולא כרבי יוחנן.
3.2.1
נראה לי, שדבריו לעיל מבוססים על ההנחה, שכאשר חכם [רבי יוחנן] מסביר לפי דעה מסויימת [רבי שמעון] שבפני עצמה אין הלכה כמותה מבחינה עקרונית מחמת כלל הלכתי קדום יותר [אין הלכה כיחיד נגד רבים], הרי שאין הלכה מחייבת כאותו חכם [רבי יוחנן], גם אם בדור יותר מאוחר נקבע כלל הלכתי שהלכה כמותו [כרבי יוחנן נגד רב ושמואל].
3.3
והוא מוסיף תרוץ ב':
וקרוב הדבר שאף הוא לא אמרה אלא לומר דאפשר לאוקומי מתניתין הכי ולא לומר שתהא הלכה כיחידאה:
גם רבי יוחנן עצמו לא התכוון שהלכה כרבי שמעון שהוא "יחידאה", אלא הוא "רק" הסביר את משנתנו גם לפי רבי שמעון.
3.3.1
התרוץ השני שלו אולי לא מקבל את העיקרון שהסברנו בתרוץ הראשון. והוא סובר, שאם רבי יוחנן מסביר כשיטת תנא יחיד הוא מתכוון שכך צריך לפסוק [זו גם סמכותו גם של כל אמורא להכריע במחלוקת תנאים במשנה].
3.3.2
לפי התרוץ השני עדיין קצת קשה, כאשר אמורא מסביר דינו של חכם מסויים, כיצב נדע מתי הוא מתכוון לפסוק הלכה כמותו [אולי על פי הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"] ומתי לא.
4.
פרשנים אחרים אומרים ["מתיבתא", שם], שהפסיקה כרב בסוגייתנו היא על סמך סוגיות אחרות בש"ס, ש"מין במינו – לא חוצץ".
4.1
כלומר, משתמשים בכלל הכללי, שאם בסוגיה מסויימת "סוגיא כוותיה" - לפי חכם מסויים - הרי שהלכה כמותו, למרות שבמקום אחר בש"ס - כבסוגייתנו - ההלכה היתה צריכה להיות לפי חכם אחר על פי כללי ההכרעה בין החכמים.
4.2
הנימוק להסבר לעיל הוא, ש"עורך הגמרא" הוא הפוסק האחרון. ואם משמע מסוגיות אחרות בש"ס שהן מתאימות לשיטת רב בסוגייתנו הרי שהלכה תהיה כמותו [גם נגד רבי יוחנן].
5.
ויש אומרים ["מתיבתא" שם מביא בשם תוס' והרא"ש במסכת בכורות דף ט] שגורסים "רב אשי" במקום "רב", וממילא הלכה כרב אשי מפני שהוא "בתראי" או מפני שהוא "עורך הש"ס].
6.
ויש אומרים שרבא במסכת סוכה דף לז עמוד ב פוסק כרב בסוגייתנו [ודומה לאמור לעיל בסעיף 4], והלכה כרבא נגד רבי יוחנן ושמואל מפני שהוא ה"בתראי".
7.
הסבר נוסף לפסיקה כרב נגד רבי יוחנן ונגד שמואל בסוגייתנו הוא ["מתיבתא", שם, עמוד קנח] מפני שדברי רב מובאים אחרונים בסוגיה, ובדרך כלל רב מובא לפני שמואל ורבי יוחנן. ומכיון שהסוגיה מביאה את דבריו של רב בסוף "הרשימה" הרי ניתן להסיק מכך ש"סתמא דגמרא" פוסקת כמותו ["סוגיא כוותיה"]!
7.1
הנ"ל נותן משמעות מיוחדת למושג "בתראי" לגבי הכלל של "הלכה כבתראי". לא החכם הוא ה"בתראי" מבחינת סדר הדורות, אלא הדעה היא ה"בתראי" - מובאת אחרונה -בסוגיה.
8.
המכנה המשותף לכמה הסברים לעיל הוא, שמשמע מה"סתמא דגמרא" ["עורך הסוגיה"], ומ"עורך הגמרא" [שמסדר; עורך ומנסח את כל סוגיות הש"ס לפי הנחות ומסקנות סופיות] שסוברים כ"רב" בסוגייתנו.
