הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות ב ע"א
"גמ'. למה לי למיתנא אלא? ליתני: ולא עלו לבעלים לשם חובה! הא קמ"ל, לבעלים הוא דלא עלו לשום חובה, הא מנחה גופה כשרה ואסור לשנויי; כדרבא, דאמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה - אסור לזרוק דמה שלא לשמה. איבעית אימא: סברא, ואיבעית אימא: קרא.
איבעית אימא סברא, משום דמשני בה, כל הני לישני בה וניזיל?
ואיבעית אימא קרא, +דברים כג+ מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה, נדבה? נדר הוא! קרי ליה נדר וקרי ליה נדבה, אלא, אם כמה שנדרת עשית יהא נדר, ואם לאו יהא נדבה, ונדבה מי שרי לשנויי בה. "
סוגיה דומה יש בדף הראשון במסכת זבחים.
כיצד יתכן, שהגמרא מביאה הוכחה מדברי רבא למשנה. אלא, "סתמא דגמרא" ["עורך הגמרא" – "רב אשי"] מסבירה את המשנה, והגמרא כנראה אומרת, שגם רבא הסביר כך את המשנה ולכן אמר את דינו.
או אולי כוונת הגמרא ללמדנו, שדינו של רבא היה ידוע כבר אצל חכמי המשנה, אלא שרבא – האמורא – אמר זאת בפירוש.
בשלב הבא הגמרא מביאה גם סברא וגם פסוק לדין שאם שחט שלא לשמה חייב עדיין לזרוק את דמה לשמה.
נשאלת השאלה מדוע צריך גם "סברא" וגם "קרא"?
בכל אופן, בסוגייתנו, יש אומרים שצריך את שניהם מכיון שכל לימוד מדבר על אופן אחר של "לא לשמה". [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יט], ויש אומרים שבאופן כללי כאשר הסברא לא "חזקה", הרי שבא הפסוק לחזקה, והסבר נוסף: הסברא "מחזקת" את ההסבר לפסוק בסופו של דבר יוצא, שלפעמים הסברא היא העיקר ולפעמים דרשת הפסוק הוא העיקר.
