הרב שנהפך לתלמיד / חנן חריף

מנחות ז ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

בפורים, כידוע, לא אומרים הלל. הגמרא במסכת מגילה (יד ע"א) מביאה שלושה הסברים לכך: א.אין אומרים הלל על נס שבחו"ל, ב. קריאת המגילה היא ההלל של פורים, ג. עדיין עבדי אחשוורוש אנו. הטעם השלישי הוא זה שבחר 'החפץ חיים', ר' ישראל מאיר מראדין (1838–1933), להביא בחיבורו "משנה ברורה" (שו"ע אורח חיים הלכות מגילה, תרצ"ג, ג): "דבשלמא (אמנם) ביציאת מצרים אמרינן: הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה; אבל הכא, אכתי עבדי אחשוורוש אנן (=כאן, בנס פורים ואחריו, עדיין הננו עבדי אחשוורוש)".

מעניין שדווקא פורים, ה'גלותי' שבין החגים, המציין אירוע של הצלה נקודתית, הוא זה שבו רבו מנהגי שמחה ופריקת עול היום-יום יותר מבשאר החגים וימי השמחה. כך למשל כתב רמ"א (ר' משה איסרליש, 1520–1572, שם תרצ"ו, ח): "...מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי-גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאיים דרבנן. ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה(...)".

משהו מן ההלל ומפורים דבק, בכל זאת, בדפי השבוע:

בדף ז ע"א מסופר על (רבי) אבימי שלמד את דיני המנחות, שלהם מוקדשת המסכת, בפני רב חסדא. על כך נשאל: והרי רב חסדא עצמו הודה כי ספג מכות(!) על כך ששכח תירוץ שלימדו אבימי – משמע שרב חסדא היה תלמידו ולא רבו! (בדרך אגב נעיר כי נראה שרב חסדא למד אצלו בצעירותו, שכן לא מסתבר שאבימי היכהו בהיותו בוגר. ייתכן שיש בסיפור זה רמז למנהג הכאת התלמידים שרווח בקרב מלמדים רבים בעבר). התשובה לתמיהה זו היא שמסכת מנחות נשתכחה מאבימי, והוא בא לתלמידו לשעבר ללומדה מפיו – מעין 'ונהפוך הוא'. על שאלת הגמרא מדוע בא אבימי לרב חסדא ולא להיפך, ניתנת התשובה כי אבימי סבר שכך "יסתייע הדבר". רש"י: "משום יגעתי ומצאתי".

במסכת מגילה (ו ע"ב) נכתב: "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמין; 'לא יגעתי ומצאתי' – אל תאמין; 'יגעתי ומצאתי' – תאמין". משום כך העדיף אבימי להתייגע וללכת לתלמידו לשעבר על מנת ללמוד ממנו.

המימרה המפורסמת הזו של רבי יצחק נדרשה על ידי המהרש"א (1555–1631), כמאתיים שנה לפני הולדתה של תנועת החסידות, כ'וורט' חסידי לכל דבר:

"ועל דבר זה פירשו בקרא (=בפסוק, תהילים קטז): 'האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד...' – האמנתי שמצאתי, כי אדבר (=אומר) ש'עניתי ויגעתי מאוד' בזה. אבל כשאמרתי 'בחופזי', בלא יגיעה, (אז) 'כל אדם כוזב' – ולא תאמינו".

וכך, הפסוק הנאמר בהלל הופך לדרשה התומכת במימרה 'יגעת ומצאת תאמין', שלאורה ערך אבימי 'ונהפוך הוא' והפך מרב לתלמיד.