הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אף אנן נמי תנינא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות יג ע"ב
"א"ר ינאי: ליקוט לבונה בזר - פסול. מ"ט? א"ר ירמיה: משום הולכה נגעו בה, קסבר: הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר - פסולה. אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא, זה הכלל: כל הקומץ ונותן בכלי והמוליך והמקטיר; בשלמא קומץ היינו שוחט, מוליך נמי היינו מוליך, מקטיר היינו זורק, אלא נותן בכלי מאי קא עביד? אילימא משום דדמי לקבלה, מי דמי? התם ממילא, הכא קא שקיל ורמי! אלא משום דכיון דלא סגיא ליה דלא עבד לה עבודה חשובה היא, על כרחיך משוי לה כקבלה, ה"נ כיון דלא סגיא לה דלא עבד לה עבודה חשובה היא, על כרחיך משוי לה כי הולכה!
לא, לעולם דדמי לקבלה, ודקא קשיא לך: התם ממילא, הכא קא שקיל ורמי! מכדי תרוייהו קדושת כלי הוא, מה לי ממילא, מה לי קא שקיל ורמי."
אף אנן נמי תנינא – כאשר הביטוי מוזכר אחרי דיון בדברי האמורא שהוזכר קודם - משמע מכך שזוהי ההלכה [בית אהרן, כרך י, עמוד קתנו] ואמנם בסוגייצנו הרמב"ם פסק כרבי ינאי.
ולאחר מכן הגמרא דוחה את הסיוע. הדחיה פותחת בביטוי "לעולם", שגם הוא בדרך כלל משמיע לנו שזוהי מסקנה "סופית" – הלכתית.
במקרים דומים יש מחלוקת אם בסופו של דבר ההלכה כדעה שעליה נאמר "אף אנן..." או לא. אלה הסוברים שההלכה כ"אף אנן..." [כרבי ינאי בסוגייתנו] מודים שרק הסיוע של רבא נדחה,
ומתאים למה שצוטט בפיסקה הקודמת בשם "בית אהרן", וכנראה במקרים כאלה ניתן לומר שאת הביטוי "אף אנן נמי תנינא" כתב "עורך התלמוד".
יד מלאכי כללי התלמוד כלל סא
אף אנן נמי תנינא, קאמר כשאמורא חד מייתי סיעתא לדברי אמורא אחרינא וכאן הבן שואל למה זה לפעמים פריך מאי קמ"ל תנינא ופעמים מייתי סיעתא למלתיה וקאמר אף אנן נמי תנינא דכיון דאין דרך האמורא להשמיענו דין שכבר נשנה במתני' מן הראוי היה דלעולם לא לימא אף אנן נמי תנינא רק בכל המקומות הוה לן לאקשויי מאי קמ"ל תנינא והתשובה לזה הוא שכשבמשנה נשנה בפירוש אותו הדין שהשמיענו האמורא אז רגיל הש"ס לאקשויי מאי קמ"ל וכו' דכיון שהאמורא צריך שיהיה בקי בכל המשניות אין לו להשמיענו דין שבא בפירוש במשנה
אבל כשהדין יוצא מתוך דקדוק דברי המשנה ולא בא הדבר מפורש לגמרי רק שהמסייע הכריח כן מכח איזה קושיא או דיוק אז לא יצדק כלל להקשות עליו מאי קמ"ל תנינא שאין האמורא מחוייב להעלות על דעתו כל דקדוקי ופרטי הדינים היוצאים מן המשנה
אבל יתכן שפיר אז למימר אף אנן נמי תנינא וכלומר יש לי להביא סיוע לדבריך מדקדוקי דברי המשנה כן נלע"ד אחרי שדקדקתי בכמה מקומות בגמרא בשתי לשונות אלו וכגון זה כתבו רש"י והתוס' בפ"ב דחולין [דף] ל"א א' דלא פרכינן הא תנינא חדא זימנא במילתא דאתיא מדיוקי והיינו טעמא כדכתיבנא דכיון שלא בא מפורש במתניתין אין זה כפל ועל כגון דא רגיל תלמודא לתרוצי ולמימר פלוני דיוקא דמתני' אתאי לאשמועינן עיין שבת [דף] ל"ז ב' ושבועות [דף] כ"ט ב' ומצאתי מחודש בעירובין [דף] פ"ה ב' דמקשה מאי קמ"ל תנינא ומדיוקא מייתי לה ועיין הליכות אלי כלל תקי"ג:
כלומר, הביטוי "אף אנן נמי תנינא" פותח הוכחה ממקור תנאי לדין האמורא – רבי ינאי. ההוכחה נלמדת על ידי דיוק מאותו מקור תנאי ולא באופן מפורש.
בתחילת דבריו [לא צוטט לעיל] ה"יד מלאכי" מסביר שישנו ביטוי נוסף בש"ס "אף אנן נמי תנינא", כלומר יש סיוע לאמורא מדברי משנה והגמרא לא מביאה זו כקושיה "מאי קא משמע לן , תנינא" = מה האמורא משמיע לנו הרי דין זה כבר נלמד ממשנה?
וכאן הוא מביא הבחנה מאד יסודית וחשובה:
כשהדין במשנה ברור ולא נלמד מתוך דיוק אז מופיע כקושיה "מאי קמ"ל, תנינא?" – כי המשניות היו ידועות לאמוראים, אבל כאשר הדין נלמד מדיוק אי אפשר להקשות ממנו אבל אפשר להביא ממנו ראיה לאותו אמורא.
בסוגייתנו הדין מהברייתא נלמד על ידי דיוק "...על כרחיך משוי לה כקבלה, הכא נמי...".
