מחשבה מאחדת ומפרידה / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הבירורים הארוכים בשאלת הזיקה בין המרכיבים השונים של הקרבנות מגלמים התלבטות באשר לאופני איחוד ופירוד – והכול בעולם המופשט של הדעת

מאז הדפים הראשונים של מסכת זבחים, הנושא של איסור "פיגול" מלווה את הלימוד. לכהן העוסק בעבודת הקרבן אסור לכוון כוונה מוטעית בכל אחד משלבי העבודה. כוונה מוטעית ביחס לתכנים העיקריים בתהליך ההקרבה - מטרת הקרבן (עולה, חטאת וכו'), זהותו של בעל הקרבן, הזמן והמקום הראויים להקרבה ו/או לאכילה, התכוונות לשם ה', לשם העלאה למזבח, לשם ריח ניחוח. כהן שהתכוון בצורה לא מדויקת בשעת עבודתו "פיגל" את הקרבן. אכילת בשר פיגול על ידי כהן (חטאת) או על ידי בעל הקרבן (שלמים) הינה מעשה חמור ועונשו כרת.

גם מסכת מנחות פתחה בשימת דגש על המחשבה וההתכוונות, ועל איסור פיגול, אלא שהודגש מקומה המיוחד של מנחת סולת בעניין זה לעומת זבח בהמה. הפרק השני במסכת ממשיך באופן אחר לברר נקודה זו.

חלק גדול מהמנחות היו מורכבות מחומרים מסוגים שונים. הסולת מהווה מרכיב עיקרי במנחות, אך הן היו בלולות ברוב המקרים בשמן, ועל גביהן פוזרה לבונה. הן גם אינן עומדות לבדן: עם מנחת שתי הלחם שהונפה לפני המזבח בחג השבועות הוקרבו שני כבשים ועוד קרבנות; יחד עם שנים עשר לחמי הפנים שהוסרו משולחן הזהב במקדש מדי שבת בשבתו ונאכלו עלי ידי הכהנים הוקרבה לבונה שהייתה ב"בזיכין" שהיו מונחים על השולחן כל אותו השבוע. עשר חלות של חמץ ושלושה מינים של עשר מצות הובאו יחד עם קרבן התודה.

תכונה זו המייחדת את המנחות הביאה את חכמי התלמוד להמשיך ולהתבונן ביחס שבין המחשבה והמציאות המעשית במנחות. הם עסקו בשאלות יסוד בזיקה שבין פנימיות האדם כפי שהיא משתקפת בהתכוונות לבין כוחה לארגן מציאות אובייקטיבית ולקבוע עובדות במערך משפטי.
 

האטומיזם של ר' יוסי

דוגמה ראשונה בבירור זה מובאת במשנה (דף יג ע"ב):

הקומץ את (סולת) המנחה (בכוונה) להקטיר לבונתה מחר (מעבר לזמן המותר) -
רבי יוסי אומר: פסול (מגזרת חכמים), ואין בו כרת (שאין זה "פיגול");
וחכמים אומרים: פיגול, וחייבין עליו כרת.
אמרו לו:
מה שינה זה מן הזבח (גם בקרבן בהמה יש מרכיבים שונים – בשר, דם וחלב, ומחשבת פיגול על מרכיב אחד מפגלת את כולם)?!
אמר להן: הזבח – דמו, ובשרו ואימוריו אחד,
ולבונה אינה מן המנחה (ולכן מחשבה המפגלת את הלבונה אינה מפגלת את הסולת).

שיטת רבי יוסי דומה לשיטתו בפרק שני במסכת בבא בתרא. בשאלת הנזק שעלול להיגרם משורשים של עץ המתפשטים מחצרו של אדם לשדה חברו, והפוגעים בבור מים, קבע רבי יוסי - "אף על פי שהבור קדם (לנטיעת האילן) – לא יקוץ (לא ייעקר), שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו" (משנה יא).

הראייה "האטומיסטית" של רבי יוסי מפרקת את המציאות ליחידות עצמיות – כל אחת עם נוכחות וזכות קיום משלה. אם כן, אין לראות את היחס בין הסולת והלבונה כיחס בין החלקים המרכיבים את גוף הבהמה. הגוף הנו מעצם טבעו מציאות אחדותית, אך על הלבונה והסולת אפשר לומר "זו בשלה וזו בשלה".

ריש לקיש מחדד את החשיבה "האטומיסטית" של רבי יוסי תוך כדי שימוש במושג מוכר ממסכת זבחים, מושג "המתיר". "המתיר" הנו דבר מה המוקרב למזבח המתיר חלקים אחרים של הקרבן לאכילה. במנחות רבות קיימים שני "מתירים". למשל, חייבים להקטיר גם את קומץ הסולת על המזבח וגם את הלבונה, כדי להתיר את שיירי המנחה לאכילה.

האם לא סביר להניח שהעובדה שהסולת והלבונה פועלים יחד 'להתיר' את אכילת המנחה יוצרת מציאות אחדותית בתהליך העבודה של המנחה? האם בעקבות כך אין לקבוע שמחשבה "לא טובה" לגבי הקטרת הלבונה ("שתוקטר למחר") תפגל גם את הסולת? ריש לקיש מסיק שלמרות המציאות המשפטית המאחדת את הסולת והלבונה, רבי יוסי נקט בכלל "אין מתיר (אחד) מפגל את המתיר (השני)". הם נשארים בגדר "זו בשלה וזו בשלה".

חשוב לציין שהגמרא מקרבת את שיטת החכמים במשנה (לפיה מחשבה המפגלת את הלבונה מפגלת גם את הסולת) לשיטה זו. גם החכמים תומכים בגישה "האטומיסטית" שלפיה אין מתיר מפגל מתיר, אך אין מקום להאריך כאן בנקודה זו.
 

מצרף הזיתים

בכל המקרים הללו ההתכוונות והמחשבה (המפגלת) של הכהן מוגבלות, היות שמבחינה אובייקטיבית קיימים שני חומרים נפרדים, הלבונה והסולת. זאת גם כאשר עיקרון הלכתי ("שני מתירים") מאחד ביניהם. לעומת זאת, בהמשך הסוגיה המגמה מתהפכת. הגמרא מבקשת להוכיח שגם לשיטת רבי יוסי כוח המחשבה, בגיבוי עיקרון הלכתי, מסוגל "לאחד" בין גופים שונים.

משנה נוספת (יג ע"ב) מביאה דוגמה של כהן ששחט את שני הכבשים הבאים עם מנחת שתי הלחם בחג השבועות כאשר בזמן השחיטה הוא התכוון שאחת משתי החלות תיאכל למחרת. מחשבה זו "מפגלת", היות שהמנחה חייבת להיאכל בחג. על כך נאמר:

רבי יוסי אומר: אותה החלה שחישב עליה פיגול, וחייבין עליה כרת;
והשני פסול, ואין בה כרת.
חכמים אומרים: זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת.

שיטת רבי יוסי עקבית. אלא שבגמרא מובאת ברייתא הדנה במקרה זה באופן היוצר מורכבות בשיטתו (תחזיקו מעמד – כדאי!). אם הכהן חשב מחשבת פיגול שלפיה ייאכלו שתי החלות מחוץ לזמנן, שתיהן נאסרות לאכילה בעונש כרת, כפיגול - בתנאי שהמחשבה הייתה לאכול לפחות כזית מכל אחת. אם הכהן חשב – וזה העיקר – שייאכל חצי זית מחלה אחת שלא בזמנו, וחצי זית מהחלה השנייה שלא בזמנו, המחשבה מאחדת בין שני חצאי הזיתים לכדי כזית אחד, ושתי החלות נעשות פיגול.

מבחינת היחס בין כוח המחשבה למציאות האובייקטיבית יש כאן סתירה. אם המחשבה המפגלת הייתה שייאכל כזית מאחת החלות שלא בזמנו, וחצי זית מהשנייה - שתי החלות נידונות כגופים נפרדים. רק חלה אחת (זאת שהכהן חשב עליה שייאכל ממנה כזית שלא בזמנה) נעשית פיגול, והשנייה פסולה אבל אין בה איסור כרת. אבל אם הכהן חשב באופן נפרד על כל אחת מהחלות שייאכל ממנה חצי זית שלא בזמנה, שתי מחשבות הפיגול מתחברות, כאילו הייתה מחשבת פיגול אחת על אכילת זית שלם שלא בזמנו.

הדיון על הברייתא מורכב ומפותל, ובסופו נקבעות שתי מסקנות: א. ברייתא זו הנה לדעת רבי יוסי; ב. לשיטתו - שתי החלות נידונות כנפרדות לעניין פיגול, אך לגבי מחשבת חצאי זיתים הן נידונות כגוף אחד.

האמורא רבי יוחנן הסביר את שורש הסתירה. לפעמים שתי החלות מתאחדות בתהליך העבודה – אין אחת כשרה ללא חברתה, ומניפים את שתיהן יחד; לפעמים הן נפרדות בעבודה, בלישתן ובעריכתן להקרבה. מה שיקבע מה עדיף - הפן המאחד או הפן המפריד - הוא מחשבת האדם. כאשר הכהן חושב על שתי החלות, כל אחת בנפרד, אין מחשבת הפיגול באחת משפיעה על השנייה; כאשר הוא חושב על חיבור, כמו בדוגמת הצירוף בין חצי זית מכל אחת, המחשבה מאחדת.
 

אין ציבור חלוק

המגמה המעצימה את כוח המחשבה בעבודת הקרבנות מובילה כעת את הסוגיה, ומביאה אותנו לתובנות מיוחדות במינן.

המשנה (דף יד ע"ב) עוסקת ב"שתי הלחם" במנחת חג השבועות:

נטמאת אחת מהן...
רבי יהודה אומר: שתיהן יצאו לבית השרפה (על אף שלא נגעו זו בזו),
שאין קרבן ציבור חלוק.
וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור ייאכל.

שיטת רבי יהודה המאחדת בין הלחמים נראית הפוכה לשיטת רבי יוסי. רב פפא מציע לחבר בין שיטתו לעיקרון שכבר הובא במסכת (דף יב ע"ב): הציץ מכפר ומרצה על טומאה שאירעה בעבודת הקרבנות, ומכשיר את העבודה. רב פפא מקשר בין שיטת רבי יהודה לבין המחלוקת אם הציץ מכפר גם על טומאת הנאכל מהקרבן או רק על טומאת החלקים העולים למזבח. אין כאן מקום להאריך כיצד הוא עושה זאת. ברצוני להדגיש שעצם הבאת ההצעה – הצעה שנשללת – תורמת רבות לדיון על כוח המחשבה בעבודת המקדש.

יסוד היסודות של קיום המקדש הוא בהשתקפות של היש כמציאות של דעת, דעתו של הבורא, הניתכת לתוך דעת האדם דרך התורה השוכנת בקודש הקודשים. הזיקה הפלאית בין שורש החיות לבין האדם, רקמת גוף ונשמה וחומר ורוח, דורשת כפרה תמידית לשם עצם קיום ההתקשרות. הרי האדם נמצא תמיד בטומאתו, יוצא ממנה לשעה, וחוזר לקיומו בה. אבל התורה הבטיחה שהשכינה שוכנת בתוך טומאתם, בתנאי שהאדם יכיר במצבו ויפנה בהכנעה כלפי שורש חיותו.

הציץ היה פס עשוי זהב טהור שהיה מונח על מצח הכהן הגדול, ועליו נכתב "קודש לה'". הציץ שהיה מונח תמיד על המצח כמו הקרין את שורש הדעת שמשכנה בראש – במוחין. הוא ביטא את החיבור בין שורש הדעת שביש לבין השתקפותה בדעת האדם. הכהן הגדול היה אמור לגלם את גילוי דעת הבורא במקדש, וממנו לדעת האדם. על כן הציץ מעצם קיומו היה מכפר על הטומאות שבקרבנות, כדי שההתקשרות הפלאית תמשיך להתקיים למרות מהות האדם.

ולמה הצעה זו נשללה? לאחר מהלך מורכב הגמרא הסיקה שאין לחבר בין שיטת רבי יהודה לבירור כפרת הציץ. שוב, זהו רבי יוחנן המאיר את שורש העניין – "לימוד ערוך בפיו של רבי יהודה, שאין קרבן ציבור חלוק".

רבי יהודה ברבי עילאי הנו דובר גדול של הקדושה העצמית שבכנסת ישראל. הוא קבע, למשל, שקדושת בית הכנסת איננה נובעת רק מספר התורה השוכן בו, אלא גם בגלל שהוא "בית הכינוס" של הציבור.

על אף הפירודים הקיימים בכנסת ישראל, סבר רבי יהודה שבשורשה הנה מציאות אחדותית, גוף אחד בעל איברים שונים והופעות שונות של חיות אחת. למשל, קרבן פסח נקרב גם כאשר העם טמא. הטומאה – יסוד המוות המפריד הגדול – אינה קיימת בכנסת ישראל, אשר כולה חיות. הטומאה הותרה בציבור כי יסוד הדעת שממנו יניקת החיות שלה חזק מכל פגעי החומר, ומתקן אותם מבפנים.

בקרבן ציבור אין כל צורך בכפרת הציץ. הכפרה והריצוי באים מעצם קיום המקדש "השוכן בתוך טומאתם", והמהווה עדות לחיבור בין דעת לדעת. שיטת רבי יהודה הרואה את שתי חלות חג מתן תורה, גופים נפרדים במציאות, כיחידה אחת, משקפת מציאות זו. אין קרבן ציבור חלוק.