הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "תנא ושייר"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות כו ע"א
"גמ'. אמר רב: והוא שנטמאו כל שיריה, אבל מקצת שיריה לא. קא סלקא דעתך נטמא אין, אבוד ושרוף לא, מאי קסבר? אי קסבר: שיורא מילתא היא, אפילו אבוד ושרוף נמי! אי קסבר: שיורא לאו מילתא היא, ונטמא מאי טעמא? דמרצה ציץ, אי הכי, כל שיריה נמי! לעולם קסבר: שיורא מילתא היא, ונטמא והוא הדין לאבוד ושרוף, והאי דקאמר נטמא, רישייהו נקט; כדתני', רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב - זורק את הדם, כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - אינו זורק את הדם, ובעולה אפי' כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - זורק את הדם, מפני שכולה כליל, ובמנחה אפי' כולה קיימת - לא יזרוק. מנחה מאי עבידתה? אמר רב פפא: מנחת נסכים, ס"ד הואיל ובהדי זבח קא אתיא כגופיה דזיבחא דמיא, קמ"ל.."
רב מתייחס רק למקרה של "נטמאה" במשנה. והגמרא מסבירה שרב התכוון גם למקרה שנאבדו או שנשרפו ומה שרב אמר דווקא לגבי נטמאה "רישייהו נקט", כלומר, רב הזכיר רק את המקרה הראשון במשנה כאילו אומר "נטמא וכו'". זה דדומה לכלל של "תנא ושייר" – התנא לא הביא את כל המקרים המתאימים. אותו דבר כאן, מדובר לגבי האמורא רב, שלא הזכיר את כל המקרים במשנה. אין ספק שהסבר זה של הגמרא קצת קשה, הרי בכל הש"ס מדייקים מדברי אמורא לגבי המקרים במשנה שהוא מתייחס אליהם. אולם ניתן לומר באמת שדברי רב מדוייקים. הוא אמנם מתכוון בעיקר הדין – שמותר להקטיר את הקומץ - לכל שלושת המקרים במשנה, אבל הזכיר דווקא את הטומאה מפני שיש לה דין מיוחד: שיריים שנטמאו מותרת באכילה, מה שאין כן לגבי שיריים שאבדו או שנשרפו. [ראה "מתיבתא", הערה ז].
