הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת
מנחות לז ע"א
"בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין?
א"ל: או קום גלי או קבל עלך שמתא.
אדהכי אתא ההוא גברא, א"ל: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיתב לכהן?".
בתחילה הקפיד רבי על פלימו על ששאל שאלה בעניין שאינו קיים.
וגם למסקנת הגמרא שהוכח שהמקרה בהחלט קיים, משמע שאילולי כן - אילו לא היה מצוי, אכן לא היה מקום לשאול שאלה כזו.
וקשה, מה בכך אם לא קיימת אותה מציאות, למה לא ללמוד, לברר ולהתפלפל בבירור דיני התורה וטעמיהם גם בלא שום נפקות למעשה?
ואין להשיב: אין הכי נמי, וכל טרונייתו של רבי היתה משום שסבר שבא ללעוג לו, כדברי רש"י: "או עמוד וצא בגלות או קבל עליך שמתא, דאחוכי חייכת בי".
אין לומר כן, כי סוף סוף למה כלל עלה על דעת רבי לחשוד בו כך, אם במציאות היו רגילים לעסוק בפילפולי תורה בלא שום קשר למציאות קיומם.
אלא שאכן כתב הרמח"ל בספר דרך חכמה:
"והנה העיקרי אינו אלא העיון באלקות, דהיינו בסתרי יחודו יתברך ורוממותו ושלימותו, וההנהגה שהוא מנהג את עולמו... זהו העיון אשר בו תלה האדון ב"ה שלימותו של האדם, ובזה הוא מתקרב לו ומתדבק בו דביקות שלם, ובשיעור מה שישתדל להשיג מן העיון הזה כך יהיה שיעור השלמיות שיקנה, והקורבה שיתקרב. והוא מה שצוו עליו הנביאים באמרם, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו', דע את אלקי אביך ועבדהו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי...
והמין הב' הוא אשר איננו אמצעי לתכלית מצד עצמו אבל הוא אמצעי לו במקרה... בביאור כל המצות והדינים בכל שרשיהן ופרטיהן הראשיים, כי הנה עיון זה בבחינת עיון, לא אמצעי לתכלית ולא הכניי לעיון עיקרי, אבל הוא הכניי לאמצעי אחר בלתי עיוני, והיינו מעשה המצות, שגם הוא אחד מן האמצעיים לתכלית כמ"ש, והרי זה עיון מצטרך לשיוכל המעשה ליעשות, ומצד זה נמצא גם הוא מכלל האמצעים, אך בדרך מקרה...
ההבדלים ביניהם מבוארים. ראשונה, כי הנה ביאור המצות עסקו הוא ענין שהוא עצמו אמצעי לתכלית, כי הנה כלו סובב על המעשה המצווה שהוא אמצעי לתכלית".
בדבריו מבואר שתלמוד תורה בעניני אלקות יש בו את הסגולה העצמית של התקרבות לבורא. ואילו תלמוד תורה שבעניני המצוות תכליתו ידיעת פרטיהן עבור קיומן.
בדברים אלו מבוארים דברי הגמרא במסכת שבת דף פב ע"א:
"אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה?
אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה.
אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא?! כל שכן, זיל לגביה!".
וקשה, עם כל הכבוד לידיעת עניני רפואה מונעת, וכי אפשר להשוותם לדברי תורת חיים הנחמדים מזהב ומפז רב?!
ולדברי הרמח"ל ניחא, שכיון שתכלית לימוד עניני מצוות התורה הוא קיומם, לימוד פרטי קיום מצוות שמירת הבריאות חשובה לא פחות, כי גם היא מצווה רבה. כמו שאמרו בויקרא רבה פרשה לד, ג:
"גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי (משלי יא, יז). גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן. הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך. אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך? אמר להן לעשות מצוה. אמרו לו וכי מה מצוה הלל עושה? אמר להן לרחוץ במרחץ. אמרו לו וזו היא מצוה?! אמר להן אין".
ובמסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ל:
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך. לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל? לבית הכסא אני הולך. וכי מצוה היא זו?! אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף. איכן אתה הולך הלל? לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל? לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו?! אמר להן הן. בשביל לנקות את הגוף".
