צוהר למלאכת רבנן סבוראי / אלכס טל

חולין ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

בעיה יזומה שמעלה הגמרא גוררת אחריה סוגיה מסועפת ומורכבת שסימני עריכה מאוחרת ניכרים בה. על מלאכתם של הסבוראים בסוגיית הפתיחה למסכת חולין

סוגיות פתיחה של מסכתות אחדות בתלמוד הבבלי מהוות סוגה מיוחדת. חלקן ארוכות מאוד, ובנויות ממערכת מורכבת של קושיות ותירוצים – לעתים קרובות עד כדי יגיעה ממש. ללומד הפותח בלימוד מסכת חדשה מציבה סוגיית הפתיחה מעין מכשול, הדורש ריכוז ו'החזקת ראש', היכול גם לרפות ידיים. אחת מאלה היא סוגיית הפתיחה למסכת לא קלה בזכות עצמה – מסכת חולין. גם אנו לא נקל על הקורא, וננסה לעמוד על מבנה הסוגיה ומגמתה.

פתיחה בסתירה

המשנה הראשונה במסכת פותחת במילים הבאות:

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו את שחיטתן.
וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן - שחיטתן כשרה.

אם לומדי משניות היינו, דומה שלא היינו נתקלים בבעיה כלשהי. מבנה המשנה קצר ובהיר: לכולם מותר לשחוט למעט חרש שוטה וקטן, ששחיטתם כשרה תחת פיקוח. אלא שהתלמוד מנתח את המשפט הראשון, ומגלה בו סתירה מיניה וביה:

הכל שוחטין - לכתחילה,
ושחיטתן כשרה – דיעבד.

אם לכולם מותר לשחוט לכתחילה, מדוע השחיטה כשרה רק בדיעבד? כאמור, לפני קריאת מילים אלו לא עלה על דעתנו לפרק את המשפט הפשוט הזה. אך הכפילות המסוימת הזו מטרידה את חכמי התלמוד ומובילה אותם למחוזות חדשים ומעניינים. בסוף דברינו נשוב למתח בין פשוטה של משנה לבין סוגיית התלמוד ומגמתה, אך לעת עתה נתמקד בסוגיה לבדה.
 

כניסה מאוחרת

מורכבת היא הסוגיה, ולכן העלינו את רובה על טבלה (לחץ כאן), ואליה נתייחס בשורות הבאות. המספרים המסוגרים בטבלה מציינים את הדור שעליו נמנה האמורא המדובר. נוסיף שחוקרי התלמוד י"נ אפשטיין (מבוא לנוסח המשנה, עמ' 664-5) וח' אלבק (מבוא לתלמודים, עמ' 512 ואילך) דנו בסוגיה זו והציעו בה עיונם – המפרה גם את זה שלפנינו.

כאמור, פותחת את הסוגיה קושיית הסתירה 'לכתחילה – דיעבד' (א בטבלה), שהנחתה היא ש'כשרה' פירושה תמיד דיעבד. שני אמוראים מאוחרים, רב אחא בריה דרבא (7) ורב אשי (6), דנים בשאלה האם 'הכל שוחטין' הוא דווקא לכתחילה. רב אשי עונה לרב אחא בריה דרבא כי במקרה שלנו זהו המצב, כיוון שאם הוראת שני חלקי המשפט הייתה שווה, מדוע לומר פעמיים דבר אחד. במילים אחרות, המשנה הייתה יכולה להסתפק בחלקו הראשון של המשפט, 'הכל שוחטין', ומשלא עשתה כן משמע ששני החלקים מדברים על דברים שונים – לכתחילה/דיעבד, וממילא סותרים זה את זה.

מכאן פונה הסוגיה לחלק העיקרי הבא לתרץ סתירה זו. שישה תירוצים מובאים לה, ואלה מסודרים בטבלה בעמודות 1-6. תחילתה של הסוגיה בדור הרביעי של האמוראים בבבל, וסיומה בדור השביעי והאחרון של התלמוד. כבר נתון זה מעורר קושי, שכן בשורה ב אנו מוצאים שני אמוראים מאוחרים המבררים את ההנחות המביאות לסתירה, בירור הקודם לששת התירוצים המוצגים לפי סדר כרונולוגי. בעלי התוספות (ד"ה 'אנא שחיטתן') זיהו קושי זה והציעו לו פתרון מעניין, אך אנו ננסה ללכת בדרך שונה. נראה שהדיון בסתירה המובאת בשורה א נערך מספר פעמים בתקופות ובישיבות שונות, למין הדור הרביעי עד לסיומה של תקופת האמוראים – כאשר לפני כל דור עמד עיונם של הדורות שקדמו לו. זמנו של שלב ב בטבלה מימי רב אשי (המתפלמס עם רבא, ומביא גם פתרון משל עצמו (4)), והוא נתחב למקומו הנוכחי בידי אחד מעורכי הסוגיה האחרונים.
 

שילוב של מסורות

על אף שמרכיבי הסוגיה מגיעים עד לדור הרביעי, חותם מאוחר טבוע בה, וניכר שהעורך האחרון עיצב אותה לתבניתה הנוכחית. כיוון שכך, יש לנו לנסות לבודד מרכיבים אלו, כדי שנוכל לחשוף את השכבות ששימשו לבנייתו.

השלב האחרון, ו, הוא הקל ביותר לזיהוי, שכן הוא מסביר מדוע אמורא מסוים לא אמר כחברו. בחלק זה שמונה סעיפים, וברור שלפני החכם שאמרו הייתה מונחת הסוגיה בשלמותה על כל מרכיביה. אם כך, זמנו הוא לפחות אחרי הדור השביעי של אמוראי בבל – מעבר לתקופה התלמודית. ניתן אם כן לומר בביטחון, וכך סובר גם אלבק, כי עיצובה הסופי של הסוגיה נעשה על ידי רבנן סבוראי, אותם חכמים אלמונים ועלומים שירשו את התלמוד ולמדוהו מלאחר אמצע המאה השישית.

אך לעיצוב זה קדם שלב נוסף. שלב ד מקשה על תירוץ כל אמורא בצורה זהה - שש פעמים! על פי שלב זה, המילים 'וכולן ששחטו' אינן מתייחסות לחרש שוטה וקטן, שאם לא כך, ניסוח המשנה היה צריך להיות 'ואם שחטו'. כפי שכבר מעיר אלבק, הדבר אינו מוכרח כלל, ומעבר לכך, קשה להניח שקושיה נאמרה בצורה זהה בכל דיון לאורך כמאה וחמישים שנה. אך העדות הברורה ביותר לכך שמדובר בשלב מאוחר עולה מכך שב-ה2 מקשה רבא על אביי, לאחר שזה כבר הועמד בקשיא, בשלב ד! ואכן, ניתן לקרוא את תגובתו של רבא לאביי ללא קושיה ד. כל אלה מצביעים על כך שגם שלב זה מאוחר.

נוסיף נא להתבונן בשלב ד, בו ד4,3,2 מסתיימים ב'קשיא'. מבנה זה, שבו אביי, רבא ורב אשי מוקשים, מוביל מיידית לפתרונו של רבינא. בנוסף, לשון ד1 דומה מאוד ל-ד6, בניגוד ל-ד2-5. יש אם כן לחשוד כי עמודות 2-5 עומדות לבדן ומנותקות מ-1 ו-6. עדות נוספת לכך ניתן לראות משלב ג, בו ג1 ו-ג6 מסתיימים במילים 'שחיטתו כשרה' – כנוסח הקושיה א. לעומת זאת, ג2-5 משתמשים בצורה 'אסור לאכול משחיטתו'. כעת, בל נשכח כי עמודות 5 ו-6 אלטרנטיביות, ומביאות שתי מסורות בדברי רבינא ('איכא דאמרי'). ממצאים אלו מובילים למסקנה כי בדור שלאחר רבינא התהלכו שתי ורסיות של הסוגיה, אחת הכוללת את אביי, רבא, רב אשי, רבינא1 (ומן הסתם את שלב ב מרב אשי), והשנייה את רבה בר רב עולא ורבינא2. עורכי הסוגיה האחרונים לא רק שאיחדו את מרכיבי הסוגיה לדורותיהם, אלא גם שיבצו בה שתי מסורות שונות של הסוגיה שהיו לפניהם.

סוגיית פתיחה זו, כסוגיות פתיחה נוספות בתלמוד הבבלי, מגלות לנו טפח ממה שהתרחש לאחר תהליך חתימתו. הסבוראים לא ראו עצמם מוסמכים לתרום לדיון התלמודי גופו, אך היה להם חלק בעיצובו האחרון והסופי. רוב פועלם של הסבוראים לוט בערפל, כמו גם תקופתם המשתרעת למין סיומו של התלמוד הבבלי בואכה תקופת הגאונים הקדומה. לעתים, כבסוגייתנו, נפתח לנו צוהר לעבודתם, והעיון דלעיל מלמד על פן בולט בה. ניתן לתאר את בית מדרשם כעין מסלקה של דיונים ומסורות תלמודיות, שנאמרו בו על פה. מסורות אלו היו שלמות ברובן, אך לעתים, כבמקרה שלנו, חלקן היו אלטרנטיביות אחת לשנייה. עורכים אנונימיים אלו לא היו מוכנים לוותר על הסוגיות השונות, ולכן הם שילבו אותן במארג חדש, לרוב ללא שינוי פנימי שלהן. בהשלכה לאחור, תיאור זה מלמד על גיוון המסורות התלמודיות בתקופת התלמוד עצמה, גיוון שמן הסתם רק חלקו הגיע לידינו.
 

בין הקורפוסים

נחזור מכאן לראשונות, וניזכר כי שאלת המפתח לסוגיה הייתה הסתירה לכאורה במשפט הראשון של המשנה: 'הכל שוחטין' - לכתחילה, 'ושחיטתן כשרה' – דיעבד. ציינו כי קריאה פשוטה של המשנה אינה מעלה כל קושי, וכי המילים 'שחיטתן כשרה' משמשות ב'לכתחילה', כפי שכבר הוכיח בבירור י"נ אפשטיין. לולא דמסתפינא, היה נראה לומר ששאלת המפתח מתחכמת, ומנסה ליצור בעיה יש מאין. מה מביא את חכמי התלמוד לכך?

בחינה של המסכת בכללותה עשויה להבהיר עניין זה. במשנת חולין, המילים 'לכתחילה' ו'דיעבד' אינן מופיעות כלל, כמו בשאר ששת הסדרים (למעט פעם אחת, במשנת ביצה ד, ג). מנגד, המילה 'כשרה' מופיעה במסכת 25 פעמים והמילה 'פסולה' 15 פעמים – רובן בשני הפרקים הראשונים. ברור אם כן שכל שהמשנה מעוניינת בו הוא התוצאה הסופית – כשרות הבשר או פסילתו. לעומת זאת, האמוראים אינם מוכנים לקבל את הדיכוטומיה המוחלטת של התוצאה, וזאת משום שגם עולם הכשרות עצמו אינו אחיד. לראייתם, הדרך לתוצאה ראויה גם היא למדרג משלה, שהוא ה'לכתחילה' וה'דיעבד'. במדרג זה המשנה אינה עוסקת.

שורשה של שאלת המפתח של הסוגיה נעוץ אם כן בנקודות מבט שונות של הקורפוסים השונים של המשנה והתלמוד, ולא בבעיה אמיתית בלשון המשנה עצמה. בעולם הלימוד שלנו כרוכים המשנה והתלמוד זה בזה עד שנוטים אנו לקרוא במשנה את התלמוד שעליה. עיוננו מלמד על אופיים הייחודי, הנובע לעתים מזומנות מדפוסי מחשבה שונים.