גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תש"ע-תשע"א, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף ז ע"ב 

עיונים בדיני צער בעלי חיים

בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' י) הביא שאלת השואל, ב"איש אחד אשר זכהו ה' בנחלה רחבה, ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד, או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית". הנודע ביהודה בתשובתו כותב שני נימוקים להיתר, וז"ל: "אין לנו להאריך בזה, כי כבר האריך מהרא"י (התרומת הדשן) בפסקים וכתבים סי' קה, שכל דבר שיש בו צורך להאדם, לית ביה משום צער בעלי חיים, וגם לא שייך צער בע"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בע"ח לית ביה משום צער בע"ח", והיינו, שצידת בע"ח לתענוג נחשב כצורך האדם, ואין בזה משום צער בע"ח - כיסוד ה'תרומת הדשן', ועוד שאין בהמתת בע"ח משום צער בעלי חיים.

אכן למעשה מצדד לאסור, וכדבריו: "ואמנם מאוד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ועשיו, ואין זה דרכי אברהם יצחק ויעקב... ואיך ימית איש ישראלי בידים בע"ח בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה... ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה זו, בזה לא שייך אכזריות, והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם... ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה, ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא, שהרי כל העוסקים בזה צריכים להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות, ורחמנא אמר 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'...", ע"כ, ועי"ש המשך דבריו.

והנה לגבי עצם יסודו של התרומת הדשן, ש"כל דבר שיש בו צורך להאדם, לית ביה משום צער בעלי חיים", לא מצינו חולקים, אכן בפרטי הדבר - איזה דברים נכללים בגדר צורך להאדם מצינו בפוסקים כללים שונים, ואמנם התרוה"ד עצמו דן אודות העובדא המובאת במכילתין (ז ע"ב) עם רבי פנחס בן יאיר, כשהלך בדרך והגיע לשכונתו של רבי - והזמינו רבי לביתו, ומספרת הגמרא: "אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו, שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה 'ולפני עור לא תתן מכשול', מפקרנא להו - מפשת היזקא, עקרנא להו איכא צער בע"ח, קטילנא להו איכא בל תשחית", וכתב התרוה"ד: "נראין הדברים, דאין אסור משום צער בע"ח אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו, דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם... ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין, מהא דרבי פנחס בן יאיר 'עקרינא להו - איכא צער בע"ח', דהתם לא קעבד לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו, וההיא היזיקא לא שכיחא כל כך, דמסתמא רבינו הקדוש לא הוה מגדל מזיק תוך ביתו, כדתניא שילהי פרק קמא דב"ק (טו:) 'מנין שלא יגדל אדם כלב כו', ת"ל 'לא תשים דמים בביתך', אלא דרפב"י מתוך רוב חסידותו הוה קפיד".

מבואר מדבריו, שמניעת נזק נחשבת כצורך לאדם, הגם שלא יגיענו הנאה וריוח ממשי, ולכן מותר לו לחבול בבעל חי - אם עלול להגיע ממנו היזק או סכנה, אכן זה אינו כי אם בהיזק השכיח, ואילו מניעת נזק שאינו שכיח - איסור יש בדבר, ולכן מנע מרבינו הקדוש מלעקור הפרסות מן הפרידות שהיה לו.

והנה מדברי התרוה"ד למדנו עוד, כי הגדרת 'צורך להאדם' אינה כי אם מה שהוא צורך לכל בני אדם, ולא צורך שקבע האדם לעצמו, כשבאמת אינו צורך גמור לשאר בני אדם, כי בסוגייתנו - הגם שלא היה שכיח היזיקא, הרי רפב"י היה מקפיד על כך מרוב חסידותו, ולמה לא היה נחשב כמי שהוא 'צורך להאדם' - בעבורו, אלא, מאחר שבאמת אין כאן שום צורך, אי אפשר לאדם פרטי להציב את הדבר כצורך בשבילו - שיהא מותר לצער בע"ח בגללו.

השוואה ליסוד זה יש להביא הפסוק בפרשת בלק (במדבר כב, לב): "ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי", ולפי כמה מקורות (ראה 'מדרש הגדול' כאן; ס"ח סי' תרסו-תרסח; מור"נ ח"ג פי"ז) למדים מכאן האיסור של צער בע"ח. ולכאורה תמוה, הרי הכאת האתון היתה לצורך - כי בלעם הרשע רצה ללכת הלאה והאתון עיכב בעדו, ומדוע שייך כאן האיסור של צעב"ח. והתירוץ הוא, כי הגם שכלפי בלעם עצמו היה בכך צורך, אכן מאחר שלא היה בו צורך אמיתי, שהרי הקב"ה לא רצה בכך, וכמו שאמר לו המלאך עצמו: "הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי", לכן לא היה נחשב כצורך להאדם, כי לאמתו של דבר אין בכך שום צורך, והגם שלעיני בלעם היה נחשב כצורך, ולכן שפיר הזהירו המלאך: "על מה הכית את אתונך".

עיקר הערה זו מסוגייתנו מובא גם בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"ג סי' עא), וכתב לתרץ באופן שונה, וז"ל:"אי משום הא לא תברא, דהא בלאו הכי קשה, למה לא קאמר אסגור אותם בחדר סגור ומסוגר בענין שאי אפשר להיזקו עוד, וכיו"ב לקשור אותם בשלשלאות של ברזל, דאין צורך כלל לעבור על תשחית וצעב"ח, אלא צ"ל, דרבי הבין מדברי רפב"י שלא רצה לסעוד אצלו, בשביל שכבר עבר ושם דמים בביתו... ועל כן היה רוצה לעשות על זה תשובת המשקל על מה שכבר עבר, אף שהיה לו בהם צורך למכרם ולהעבירם מביתו, ורבי פנחס מאס ולא רצה בתשובה כזו, כיון שיש בהם חשש איסור, ואפשר לקשרם בשלשלאות או לסגרם, אך שאין זה תשובה שלמה לכן לא הי' רוצה לסעוד אצלו מפני חסידותו...", והיינו, שבאם אפשר למנוע ההיזק בדרך אחר – באופן שלא יגרום צעב"ח אין זה נחשב כצורך להאדם, שהרי אפשר להגיע אל הצורך מבלי לצער את בע"ח, ולמה לנו לצערם בחנם, ולכן איסור יש בדבר (ובדעת השבו"י נראה שסובר שגם מניעת היזקא דלא שכיח נחשבת כצורך לאדם – מאחר שמקפיד בכך, או יתכן שס"ל שהזיקא של הפרידות נחשב כהיזק דשכיחא, ושפיר נחשב כצורך).


לעיל הבאנו מסקנת ה'נודע ביהודה' (תנינא יו"ד סי' י) ש"לא שייך צער בעלי חיים אלא לצערו ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח", והוכיח כן מעובדא דרבי פנחס בן יאיר (ז ע"ב), שהזמינו רבי לביתו, ומספרת הגמרא: "אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו, שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה 'ולפני עור לא תתן מכשול', מפקרנא להו - מפשת היזקא, עקרנא להו איכא צער בע"ח, קטילנא להו איכא בל תשחית", ומכאן יש להוכיח שאין בהריגת בעלי חיים משום איסור צער בעלי חיים, שהרי "אף שהשיב לו על 'עקרנא' דאיכא צער בעלי חיים, אף על פי כן אמר 'קטלנא להו'".

ואמנם כבר הקדימו בשו"ת 'עבודת הגרשוני' (סי' יג) שכתב: "ולענ"ד דצער בעלי חיים לא שייך אלא בבע"ח בחיים חיותו, כגון רובץ תחת משאו או לחסום שור בדישו או לעקר בעלי חיים וכיו"ב, אבל מי שנוחר את הבהמה במקום שיוכל לשחטה אין בזה משום צעב"ח, וכי הבהמה אחינו הוא - לברור לה מיתה יפה. וראיה לדבר מהא דאיתא בפ"ק דחולין גבי כודנייתא דרבי שאמר רבי לרפב"י 'עקרנא להו (פי' מנשר פרסותיהן) איכא צעב"ח, קטלינא להו, איכא בל תשחית כו' עכ"ל, ואי אמרת שגם במיתה שייך צער בעלי חיים - קשה מה אמר רבי לרבי פנחס 'קטלינא להו', הא כבר השיב לו שאסור משום צעב"ח, אלא ודאי צעב"ח לא שייך אלא לבעלי חיים בחיים...".

ולאמתו של דבר, הוכחה זו נזכרת כבר ב'ספר האשכול' (הל' שחיטה סי' י), וז"ל: "השוחט וצריך לדם, חייב לכסות, כיצד עושה, כלומר, להפטר מכסוי אי צריך לדם לצבוע (-שהרי אם ישחטנו יתחייב לכסותו, ולא יהיה לו דם) נוחרו או עוקרו... והכי נמי מרבי פנחס, כדאמר רבי 'עקרנא להו', השיב רפב"י 'איכא צעב"ח', והדר אמר 'קטלינא להו', והשיב 'איכא בל תשחית', אלמא אם ממיתם אף שלא לצורך אכילה אלא לדבר אחר, אסורא משום צעב"ח ליכא, ואי לא תימה הכי לא הוי ליה לרבי לאהדורי 'קטילנא להו', כיון דשמע דלעקרינהו אסור משום צער בע"ח".

אכן דבר זה במחלוקת שנוי, כי הנה מדברי הר"י מיגאש במס' בבא בתרא (כ. מובא בשיטמ"ק שם) מוכח שגם בהריגת בעלי חיים יש משום איסור צעב"ח, וכן נקטו כמה אחרונים להלכה (ראה שו"ת יהודה יעלה יו"ד ח"א סי' קסד; שו"ת שו"מ תנינא ח"ג סי' סה; דעת תורה יו"ד סי' כח סקי"ד), ולדבריהם צריך ליישב ההוכחה מסוגייתנו שאין בזה משום צעב"ח, ונביא בזה ב' אופנים ליישב הערה זו.

בספר 'פני שלמה' להגר"ש גנצפריד זצ"ל בעל הקצשו"ע (ב"ב שם) כתב ליישב: "דשם בחולין מיירי שהיה ראוי להנות מן העור, לכן כשהורגה ליכא משום צעב"ח, דכל מה שצריך האדם לעצמו ליכא משום צעב"ח... וכאן (במס' ב"ב, וכדברי הר"י מיגאש הנ"ל) מיירי שאין העור ראויה להנות ממנה...", והיינו, שלכן לא היה בהריגת הפרידות משום צעב"ח - כי נזקוף לנו ההיתר שהוזכרנו במאמר הקודם - שלצורך האדם אין שום איסור של צעב"ח, וכאן יש צורך גמור - ההשתמשות באלו העורות, ולכן מותר להרגו, ואילו בעקירת פרסותיהם - לא יהיה צורך גמור לאדם, כי אין לו שום הנאה ישירה מכח צער זה, ומניעת ההיזק הבא מכח הפרידות אינו נחשב כצורך גמור - כי אינו שכיח (עי' תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' קה).

בשו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ג סי' סה) מיישב באופן שונה, כי הנה באמת סכנתן של הפרידות אינה ברורה, וכמו שאנו רואים שרבינו הקדוש בעצמו החזיקם בביתו, ולכן אין היתר לעקור את פרסותיהן משום צעב"ח, אכן, בהמתתם לא היה משום צעב"ח, והגם שבאמת ישנו צער לבהמה, אכן צער זה צער קטן הוא ואינו אלא לשעה, ולכן כשאנו מעמידים לעומת כן הצער שיכול לבא לאדם מחמתם, אזי מכריעים ש'צערא דאדם עדיפא' מצעב"ח, ולכן היה נדחה האיסור של צעב"ח כאן, ואילו בעקירתם - שגורם צער לבהמה לעולם, לא היינו דוחים את איסור צעב"ח בגלל צערא דאדם – שאינו אלא צער רחוק, ולכן כלפי עקירתם – השיב רפב"י שיש כאן משום צעב"ח, ואילו כלפי הריגתם - לא אסר משום צעב"ח (ראה 'דעת תורה' שם).

ולסיום נעתיק את המקורות שהבאנו לעיל שדין צער בעלי חיים למדים ממה שאמר המלאך לבלעם (במדבר כב, לב): "על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים". וזו לשון ה'מדרש הגדול' (פר' בלק שם): "אמר רבי יוחנן צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב 'על מה הכית את אתונך'". וכה כתב גם הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ח"ג פי"ז): "'צער בעלי חיים דאורייתא' – מאמרו: 'על מה הכית את אתונך', הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות, ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות ואפילו באי זה בעל חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך...". ונפלאים דברי 'ספר חסידים' (סי' תרסו) שלכן נהרג בלעם בחרב, וז"ל: "כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו - נענש, ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה, כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ואינה יכולה ללכת ומכה אותה עתיד ליתן את הדין, שהרי צעב"ח דאורייתא, כתיב בענין בלעם 'על מה הכית את אתונך', וכנגד שאמר (בלק שם, כט): 'לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך', לכן נהרג בחרב".

וממקורות אלו ניתן ללמוד על נידון נוסף בזה, והוא במה שכתבו כמה אחרונים ('אשל אברהם' להגה"ק מבוטשאטש או"ח סי' שה על המג"א סקי"ג; פמ"ג או"ח סי' תסח מש"ז סק"ב; שו"ת פמ"ג יו"ד סי' ב) שבן נח מצווה על איסור צער בע"ח. אכן, ממקורות הללו מבואר שגם בן נח מצווה על כך, שהרי בלעם הרשע נתבע על כך (עי' שו"ת תולדות יעקב יו"ד סי' לג; נפש כל חי סי' א ס"ט וסקכ"ט בארוכה).