הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "תיובתא" חלקית

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין כח ע"א

"ת"ש: כיצד מולקין חטאת העוף? חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד ורוב בשר עמו, ובעולה - שנים או רוב שנים; תיובתא דרב אדא בר אהבה! תיובתא. מאי הוי עלה?
מאי הוי עלה? כדקאמרת!
דלמא שאני התם, דאיכא שדרה ומפרקת. מאי?
ת"ש: דההוא בר אווזא דהוה בי רבא, אתא כי ממסמס קועיה דמא, אמר רבא: היכי נעביד?
נשחטיה והדר נבדקיה, דלמא במקום נקב קשחיט! נבדקיה והדר נשחטיה, האמר רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים! אמר ליה רב יוסף בריה: נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה, והדר לפכוה לושט ולבדקיה, אמר רבא: חכים יוסף ברי בטרפות כר' יוחנן; אלמא אחד דקאמר, או האי או האי."

1.
בגמרא הובאה מחלוקת בין רב נחמן - שסבר שיש לשחוט בעוף או את הוושט או את הקנה - לבין רב אדא בר אהבה - שסובר שחובה לשחוט את הוושט.

2.
הגמרא לעיל מקשה על רב אדא ומסכמת "תיובתא דרב אדא בר אהבה תיובתא". משמעות ביטוי זה, ששיטתו של רב אדא נדחתה לגמרי וההלכה של הגמרא היא כרב נחמן.

3.
והגמרא ממשיכה את הדיון בדברי רב אדא ושואלת "מאי הוי עלה". כלומר, מה ההלכה במחלוקת שבין רב נחמן ורב אדא, והגמרא עצמה מתפלאת על השאלה: הרי כבר קבענו שאין הלכה כרב אדא.

4.
עונה הגמרא: המחלוקת בין רב נחמן ורב אדא היתה גם בשחיטה וגם במליקת עוף, וה"תיובתא" היתה על הדין בעוף, ונשארת השאלה מה יהיה לגבי שחיטה, והגמרא קובעת בסוף הסוגיה שגם בשחיטה הדין הוא כרב נחמן. יוצא אפוא, שבסופו של דבר ה"תיובתא" נגד רב אדא היתה באמת סופית, אלא שעל דינו בעוף ההוכחה היתה מברייתא אחת, ועל דינו בשחיטה היתה הוכחה נגדו מ"תא שמע" אחר.

5.
ויש להעיר: בדרך כלל "תא שמע" הוא פתיחה לדברי תנאים [ולעיתים אפילו לפסוקים], ואילו כאן מדובר שה"תא שמע" הוא פתיחה לדין של אמוראים, ויותר מכך, בסוגייתנו מביאים הוכחה לדברי רב נחמן מדברי רבא. וכנראה כוונת הגמרא היא לומר שרבא פסק כרב נחמן ואין זו הוכחה ממקור מוקדם, אלא הוכחה מהכרעת הלכה למעשה, ומתאים מאד לשאלה "מאי הוי עלה" – כלומר, מה נפסק הלכה למעשה.