הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "נפק דק ואשכח"; "לימא תיהוי תיובתא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין לא ע"ב

""... הוא סבר דיחויי קא מדחי ליה, נפק דק ואשכח, דתניא: טבל ולא הוחזק - מותר לחולין ואסור למעשר. אמר ליה אביי לרב יוסף: לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן מהא! א"ל: רבי יוחנן הוא דאמר כרבי יונתן בן יוסף..."."

1.
רבא חשב שרב נחמן דחה אותו "בעלמא" אבל מהמשנה באמת מוכח שלא כרב נחמן, אך לאחר מכן יצא רבא ודקדק ומצא ברייתא המפרשת את המשנה כרב נחמן.

2.
וקשה: רבא הלך לבדוק ברייתות? בשביל מה ה"סיפור"?

3.
בספר "לקט כללי הגמרא"

" פעמים כשיש איזה ספק בדין או שאלה שנשאלה בבית המדרש ואין מענה ותשובה על זה, או שחכם פלוני שואל את תלמידו איזה שאלה ורוצה להחכימו, כגון מניין לנו ראיה או מה הטעם או מה הדין כך וכך, ואותו חכם מסויים או אותו תלמיד רוצה לברר הלכה זו אזי יוצא מתוך אותה חבורה שבבית המדרש או יוצא מחוץ לבית המדרש למקום אחר לעיין ולברר בעצמו בדבר ולדקדק בו היטב, עד שמוצא איזה
פתרון לשאלה זו מאיזה ברייתא שנזכר בה או מאיזה משנה או מימרא או שמדמה דבר לדבר. על זה אומרת הגמרא נפק דק ואשכח, כלומר יצא דקדק או דייק ומצא תשובה לשאלה שנשאלה. "

לעניות דעתי אין בדבריו רעיון מיוחד.

4.
ונשאלת השאלה: הרי בכל דיון בין חכמים אפשר היה להשתמש במונח זה. ולכן צריך לברר את ייחודו של המונח הנ"ל.

4.1
בשיטה מקובצת – ב"מ סא עמוד ב - מסביר שבא לנסותו. ועדיין לא מובן...

5.
ומצאתי בספר "מגדים חדשים עמ' קצד:

"א''ל לר' אמי פוק עיין בדיניה. כתב בפי' הרשבה"י, פוק עיין בדיניה, בקש בברייתות אולי תמצא שום תנא להתיר כי האי גוונא. וצ"ב
מה שאמר לו פוק, להיכן יצא ולמה יצא, ויובן במה שכתבנו בעז"ה בברכות דף יט א) לפרש הלשון "נפק דק ואשכח" שנמצא בהרבה מקומות בש"ס, היינו שיצא מבית המדרש ואחרי שיצא מצא איזה משנה או ברייתא.
לפי שהיו אסורין ללמוד מתוך הכתב בביהמ"ד, והיו כותבין בהחבא משניות וברייתות כמש"כ רש"י בשבת דף ו' ב) גבי מגילת סתרים. וכשהיה רוצה למצוא איזה ברייתא נפק מביהמ"ד ועיין בהברייתות הכתובות אצלו ושם מצא את מבוקשו..."

הסבר: היו חכמים ששמרו ברייתות כתובות ברשותם, ולכן רבה הלך לבדוק אם נמצא בידו ברייתא שיוכל לדייק ממנה הדין.

6.
ונראה אולי לומר יותר פשוט: הוא ידע שיש ברייתא כזאת, אלא שלא היה משוכנע בנכונותה ובמקוריותה, ולא היתה מפורסמת [וממילא, לא עמדה ב"ביקורת" חכמים], ולכן "יצא" לדקדק בה, ולכן הגמרא מייד שואלת: "לימא תיהוי תיובתא", כלומר, אם הברייתא אמנם מדוייקת ומקובלת אז יש ממנה "תיובתא" על רבי יוחנן. מברייתא ידועה ומוסכמת – למשל, ברייתות בסגנון "תנו רבנן" - ניתן להקשות על אמורא, ואילו מברייתות "פחות" מוסמכות ניתן להביא ראיה לאמורא אבל לא להקשות על אמורא.