בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת / הרב שי קואנץ

חולין דף ט.
גופא, אמר רב הונא, בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה, בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ולימא 'נשחטה הותרה'? הא קא משמע לן דאף על גב דאיתיליד בה ריעותא.

בהמה בחזקת איסור עומדת, ולכן אם יש לך ספק הנוגע למעשה השחיטה– כמו במקרה שלא בדק בסימנים אם נשחטו רובם– הרי שהיא בחזקת איסור עומדת. ומפרש רש"י: בחזקת איסור של אבר מן החי. ולכאורה קשה, מה שייך איסור אבר מן החי, לאחר מיתה? הרי הבהמה כעת ודאי מתה, ולא ניתן לאסור אותה מחמת אבר מן החי, רק מצד נבילה, אז מה שייך להחזיק אותה באיסור נבילה ולומר שמשאירים אותה במצבה הקודם של איסור, הרי קודם הייתה אסורה מחמת איסור אחר לגמרי, שלא שייך לאחר מיתה.

דעת התוס' (ביצה כה) הרשב"א והמאירי היא, שהאיסור שבחייה אינו איסור אבר מן חי, אלא איסור 'שאינה זבוחה'. אבל עדיין קשה, על חזקת אינה זבוחה ודאי לא ניתן להעמיד, שהרי כעת היא ודאי זבוחה, השאלה היא רק אם היא נזבחה בצורה המתירה, אבל השינוי כבר נעשה, ולא ניתן להעמידה על חזקה שלא נעשה בה שינוי (כך אומר השערי יושר שער ב' פרק ו').

ובמקרה שלאחר השחיטה, לא בדק בסימנים לראות שאכן נשחטו ברובם כראוי, לפי אחת השיטות, מחמת הספק, מחזיקים אותה כטמאה בטומאת נבילה, מחמת חזקת האיסור שהוחזקה בו קודם השחיטה, וקשה, וכי מחזיקים מאיסור לטומאה? ובפרט שמצד הטומאה, יש לה חזקת טהרה, שהרי בהמה חיה אינה מקבלת טומאה, ובחייה, לפני השחיטה היתה טהורה, אז יש להעמידה על חזקת הטהרה שלה, ולא לטמאה מחמת חזקת האיסור. וגם לפי המד"א בגמרא שסובר שלא מחזיקים אותה לעניין טומאת נבילה, הסבירו התוספות והרשב"א את דעתו, שזה רק מחמת שעל פי רוב השוחט, שוחט רוב סימנים כראוי, והחומרא היא רק מדרבנן לחשוש בלא בדק בסימנים, אבל לולי הרוב הזה, גם הם מודים שהיו מחזיקים מאיסור לטומאה (כך שואל השערי יושר שם). אם כן, איך שייך להחזיק מאיסור לטומאה?

מסביר השב שמעתתא, שגם איסור האכילה, וגם טומאת הנבילה, הם דינים שבאים בתולדה מדין השחיטה. אם נשחטה כראוי, ממילא היא גם ראויה לאכילה וגם טהורה מטומאת נבילה, ואם לא נשחטו רוב הסימנים כראוי, ממילא היא גם אסורה באכילה וגם טמאה בטומאת נבילה, אז מכיוון ששני דינים אלה – איסור האכילה, וטומאת הנבילה – קשורים זה לזה בשורשם, הרי שניתן להחזיק מדין איסור האכילה, לדין טומאת הנבילה.

השערי יושר, שער ב' פרק ו', דוחה את דברי השב שמעתתא, ואומר שחזקת איסור האכילה לא שייכת כלל לעניין דין הטומאה, ולכן אינה יכולה להכריע אותו, ואף על פי ששני הדינים הללו קשורים בשורשם בדין השחיטה. ועוד, גם אם היה אפשר להכריע מתולדה על תולדה, זה רק כאשר מכריעים מתולדה שיש עליה הכרעה, על תולדה לא מוכרעת, אבל כאן כנגד חזקת איסור שמכריעה על דין איסור האכילה, יש את חזקת הטהרה, שהייתה לבהמה בחייה, והיא שאמורה להכריע על דין הטומאה. ומדוע שנעדיף ללכת אחרי איסור האכילה, במקום שיש חזקת טהרה שתכריע על דין טומאת נבלה?

אומנם, אפשר היה להעמיד את הבהמה על חזקת 'אינה שחוטה' (שהיא חזקה על דין השחיטה השורשי) וכך להכריע גם את דין איסור האכילה, וגם את דין טומאת נבילה, אלא שחזקה זו, כאמור, כבר הורעה, שהרי ודאי נשחטה הבהמה. לפי דברי השערי יושר, יש לומר שגם חזקת שלימות הסימנים – שזו חזקה הנוגעת לדין השחיטה השורשי, ומוזכרת בבית הלוי, אחיעזר וקהילות יעקב – גם היא כבר הורעה, שהרי הסימנים כבר לא שלמים, ולכן אינה יכולה להכריע את הספק השורשי.

הרשב"א מסביר בדרך אחרת, את המד"א שאם לא בדק בסימנים הבהמה טמאה בטומאת נבילה (סוף ד"ה מר סבר): "ומר סבר עד השתא באיסור חיה קיימא, והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא. מספק אתה בא להוציא מידי טומאתה, אל תוציאנה."

רע"א (יו"ד סי' כז) כתב להסביר את דברי הרשב"א, שחזקת הנבילה שלה, איננה לא מחמת חזקת איסור אבר מן החי, ולא מחמת חזקת איסור אינו זבוח, אלא שחיה שמתה היא סיבה לדין נבילה, ואם הסיבה לדין נבילה מבוררת, והשחיטה – שהיא סיבה לטהרה מדין נבילה – מסופקת, יש להחזיק אותה בדין נבילה עד שתוכח כשרות השחיטה.

הקשה בשערי יושר, על סברת הרע"א: הלא אם כך אין כאן 'חזקת איסור', רק מציאות המעבר מחיים למיתה היא סיבה לחלות דין נבילה, אם כן מדוע השתמש רב הונא בלשון חזקה? "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת". זו לא חזקה אלא מציאות. ואם נאמר שיש לה חזקת איסור בחייה, שכאשר תמות תיאסר בנבילה, חזקה דמעיקרא על מצב עתידי כמו זו, תלויה בסוגיה בפרק ד"א ביבמות דף ל ע"ב, ויש בה סייגים שונים, ולא משמע שהרשב"א כיוון לסוג כזה של חזקה.

לכן מסביר השערי יושר את דברי הרשב"א כך: בהמה היא בדין 'שחוטה' מרגע שנחתכו רוב הסימנים שלה, גם אם היא מפרכסת. ובמצב של פירכוס היא כבר לא אסורה באכילה מצד אבר מן החי ובשר מן החי, אלא ניתן לחתוך ממנה בשר לאכילה, גם אם היא עדיין מפרכסת ולא מתה לגמרי מצד המציאות, ולא יהיה בכך איסור בשר מן החי, כיוון שיש לה דין 'מתה' שניטלה חיותה מצד השחיטה (מדרבנן אסור לאכול ממנה ממש אסור עד שתמות). מצד שני, לגוי אסור לאכול בשר שנחתך מבהמה שנשחטה והיא מפרכסת, כיוון שלא שייך לגביו דין שחיטה, וכן אם יהרגו בהמה, בלי לשחוט, והיא עדיין מפרכסת, לא תחול עליה טומאת נבילה, כיוון שדין נבילה, חל רק כאשר היא מתה במציאות, ותפסיק לפרכס.

אומנם, בחולין דף כ:, אמר זעירי, נשברה המפרקת ורוב בשר עמה, נבלה. והכוונה היא, שהבמה מתנבלת מיד אפילו שהיא עדיין מפרכסת. אבל החידוש בדברי זעירי, הוא שלעיתים גם כאשר הבמה מפרכסת, חל עליה דין נבילה, והיא מותרת לגוי באכילה מיד, כגון כאשר הגוף נתקלקל כל כך, שהחיות כבר נפסקה לחלוטין, ואז הפרכוס אינו שלב ביציאת החיות, אלא כזנב הלטאה, רק כיווץ של השרירים.

שואל רבא על דברי זעירי, אם כן במליקה, שבה חודרים עם הציפורן ושוברים בדרך לסימנים, את המפרקת ורוב הבשר, מה הטעם לחתוך אחרי שבירת המפרקת את הסימנים, הרי היא כבר מתה מיד. "וכי מתה עומד ומולק?"

שואל אביי, הרי בעולת העוף, שצריך לחתוך בה את שני סימנים, גם שם אפשר לשאול את אותה שאלה: אחרי מליקת הסימן הראשון שאז היא כבר מתה (כי עוף חיותו קלה, ונפסקת מיד בחיתוך הסימן הראשון) "וכי מתה עומד ומולק?"

שואלים הראשונים (רשב"א, חידושי הר"ן): הרי בשחיטת סימן אחד בעוף, כמו בשחיטת שני הסימנים בבהמה, היא לא נבילה. הפרכוסים שלה הם שלב ביציאת החיות, ואינם רק כזנב הלטאה, שהרי הדין הוא שאסור לגוי לאכול מבשרה אחרי חיתוך הסימן הראשון, ואם נתקלקלה השחיטה, לא חל עליה דין נבילה רק עד שתמות, אם כן מה ההשוואה לשבירת המפרקת וחיתוך רוב בשר הצואר? מתרצים הראשונים: העוף מאבד את חיותו מיד, ונעשה נבילה בשחיטת סימן אחד רק כאשר נחתך גם רוב הבשר שבצוואר עוף יחד עם הסימן, ואז באמת יהיה מותר לגוי לאכול מיד, וכן תחול טומאת נבילה מיד, אם השחיטה מקולקלת, אפילו שהבהמה או העוף עדיין מפרכסים.

רואים מכאן, ששחוטה מפרכסת, יש לה דין מתה למרות שהיא בטבע עדיין חיה, כיוון שנפשה וחיותה כבר יצאה בשחיטת הסימנים, ודין זה של 'מתה' מתיר אותה מאיסור אבר מן החי ובשר מן החי ליהודי, אך לגוי תהיה מותרת רק במות הגוף בטבע, בסיום הפירכוסים, ורק אז תחול עליו טומאת נבילה.

כל עוד לא ניטלת חיות הבהמה, על ידי השחיטה, היא מתנבלת ברגע המיתה. כיוון שחיה שמתה יש לה דין נבילה, אבל מפרכסת, שכבר נטלה החיות שלה, גם אם גופה עדיין מפרכס, ונקרא חי בטבע, היא כבר בדין 'מתה', והראיה לכך היא, שאין בו עוד איסורי אבר מן החי ובשר מן החי, ליהודי לפחות, בהמה כזאת לא תתנבל כשתמות לגמרי, שאין היא בגדר 'חיה שמתה', מבחינה דינית. כך מסביר השערי יושר את האופן שבו מטהרת השחיטה את הבהמה מטומאת נבילה, ועל פי זה הוא גם מסביר את דברי הרשב"א שאומר "וחיה שמתה נבלה היא". זאת אומרת, רק חיה גמורה, שהיא גם בדין 'חיה', כאשר היא מתה, היא מקבלת דין נבילה. וזו הסיבה שאומר רב הונא "בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת". לא שמחזיקים מאיסור לאיסור, אלא שחזקת דין איסור אבר מן החי, הוא שמגלה אם הבמה חיה או שנפשה כבר יצאה. וכאשר יש לה עדיין איסור אבר מן החי כאשר היא מתה, זו סיבה לדין נבילה לחול. וכאשר לא ברור אם נשחטה כראוי, אנחנו מחזיקים אותה בחזקת אבר מן החי, כלומר בחזקת חיה, עד רגע המיתה, ואז אומרים חיה שמתה, הרי היא נבילה.

כך מסביר השערי יושר גם את שיטת רש"י, מבלי שיש צורך לומר שרש"י סובר מחזיקים מאיסור לאיסור, כפי שרצו חלק מהראשונים להסביר בשיטת רש"י.

***

רב הונא מחלק בין ספיקות שנופלים במעשה השחיטה, (למשל: אם לא בדק אחרי השחיטה שהסימנים נשחטו ברובם, או אם נמצאה הסכין פגומה אחרי השחיטה) לבין ספיקות שנופלים בבהמה הנשחטת, אם היא טריפה או כשירה, כמו בספק של נמצאו נקבים בבני המעיים ויתכן שהיו כבר בחיי הבהמה והזאב רק תלה בהם את שיניו, ולכן היא טריפה.

ספיקות במעשה השחיטה מחזיקים לאיסור, כיוון שקודם השחיטה, הבהמה בחזקת איסור עומדת, לכן אם לא התברר לך שהיא הותרה בשחיטה, מעמידים אותה בחזקת איסורה הקודם, כפי הפירושים שהזכרנו קודם. אך ספיקות שבגוף הבהמה – אם היא טריפה או לא – תלויים בשאלה מתי נפל הספק? אם קודם השחיטה, מחזיקים לאיסור, אם לאחר השחיטה, ואין רעותא בשחיטה עצמה, וניתן לתלות שנעשתה הרעותא אחרי השחיטה, אז מחזיקים להיתר.

ולכאורה קשה, מדוע מעמידים את הבהמה בחזקת שאינה טריפה? אם זה מחמת שנולדה לא טריפה, הרי אין דרך לדעת שלא נולדה טריפה, ייתכן שבאמת נולדה טריפה, אם כן זו חזקה שלא התבררה בשעתה. כך שואל בחידושי הר"ן (יא.). ותירצו הרשב"א, הר"ן והרא"ש, שחזקת הכשרות של סתם בהמה היא מחמת הרוב, שטבע הבהמה להיוולד בריאה, והחולי הוא במקרה, על כן חזקתה שלא נולדה טריפה.

אם כן קשה, מדוע אומרים שהיא בחזקת כשירה, בספק שנולד אחרי השחיטה, הרי לא מחמת חזקה אנחנו מחזיקים אותה בכשרות אלא מחמת הרוב, שרוב בהמות אינן טריפות.

שני תירוצים נאמרו בדבר, תירוץ ראשון של ה"תפארת יעקב": כאשר נופלת רעותא בבהמה, שוב לא ניתן להכשיר אותה מחמת רוב בהמות כשירות, כי אין היא דומה לרוב אחרי שנפל בה רעותא והרי היא יוצאת מכלל רוב הבהמות. השערי יושר תירץ: לא שייך לומר שהרוב מכריע בשאלה של נטל זאב בני מעיים, כיוון שזה לא קשור לעניין הספק. אפילו אם רוב בהמות נולדות לא טריפה, יתכן שניקבו המעיים מחמת מקרה שקרה אחרי כן, אם כן אין הכרעה מן הרוב הזה, על ספק שנולד מחמת מקרה שנולד אחרי הלידה.

ולכן, מסביר התפארת יעקב, אחרי הרעותא לא שייך ללכת אחרי הרוב, וההיתר בזמן שאחרי הריעותא נובע מחמת שמעמידים אותה על חזקתה, כפי הדין שהיה לה מהקודם הרעותא ולא מחמת הרוב, כיוון שאז לא שייך דין הרוב. ומכל מקום, קודם שנולדה הרעותא, יש לה דין היתר מחמת הרוב ואם לא דין הרוב, לא היה הזמן שקדם לרעותא זמן של היתר, ולא היה אפשר להעמיד את הבהמה בחזקת היתר אחרי זמן הריעותא.

אך עדיין קשה, מדוע רק קודם הרעותא יש דין רוב שאינה טריפה, לכאורה גם קודם השחיטה שייך את הרוב הזה, להתיר מחמת שרוב בהמות בחזקת שלא נולדו טריפה, ואם כן מדוע לא נתיר גם ספיקות שנולדו גם לפני השחיטה?

מסביר השערי יושר, שקודם השחיטה, אין שום נ"מ בהיתר שאינה טריפה, כיוון שהבהמה אסורה בין כה, משום איסור אבר מן החי ובשר מן החי, ואיסורים אלו יותרו רק אחרי השחיטה. ודין חזקה היא הנהגה למעשה, לא בירור של המציאות, כך שאם אין נ"מ למעשה בפועל, אין שייך המושג של 'חזקה'.

ולכאורה קשה מיבמות, פרק ד' אחים דף ל:, שם רואים שכן משתמשים בחזקה מעין זו. שאומרת הגמרא שם: צרת ערווה – כלומר שתי נשים של אותו אדם, שאחת מהם היא ערווה על אחיו ולכן הוא לא יכול ליבם אותה – פוטרת גם את צרתה מיבום. ובמשנה מובא שספק צרת ערווה חולצת ולא מתיבמת. ובהמשך דנה הגמרא בדין ספק צרת ערווה, במקרה שקבלה גט מן הבעל, ספק קרוב לו ספק קרוב לה, מדוע מקרה כזה לא מוזכר במשנה כדוגמה לספק צרת ערווה, שדינה הוא, חולצת ולא מתייבמת?

עונה הגמרא: משום שמעמידים אותה בחזקת שתהיה מותרת לשוק לכשימות בעלה, כפי שהייתה קודם הגט המסופק, כשהייתה עדיין ודאי צרת ערווה, ולכן המשנה לא מנתה את המקרה הזה בכלל המקרים שבהם חולצת ולא מתייבמת מספק, כיוון שבמקרה כזה, אינה צריכה אפילו לחלוץ. שואלים תוספות הרי גם כאן, קודם הגט שעורר את הספק, לא היה נוהג היתר באישה בפועל, שהרי היתה עדיין אסורה מחמת איסור אשת איש. רק לכשימות בעלה יכול ההיתר לצאת אל הפועל, אז מדוע מעמידים אותה בחזקת היתר לשוק? במה זה שונה מספק טריפה שנולד קודם שחיטה, שמאחר ואין לבהמה היתר בפועל קודם השחיטה, לא מועילה לה חזקת 'אינה טריפה' שהיתה לה קודם השחיטה?

מתרצים התוספות שיש הבדל בין ספק צרת ערוה לספק טריפה. חשש טריפה הוא חשש מצוי יותר, ולכן חזקה שאינה נוהגת בפועל לפני השחיטה, אין לה כוח להתיר ספק טריפה.

***

הגמרא חולין דף י. "שחט את הוושט, ונמצאת הגרוגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה, נשמטה, אם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול." ולכאורה קשה, מדוע זה ספק בשחיטה? הרי השחיטה כאן היא בעוף שמספיק לו סימן אחד, והרי הוושט נשחט כראוי. אם כן אין כאן ספק במעשה השחיטה, אלא הבהמה היא ספק טריפה, וספק בבהמה שנולד לאחר שחיטה, אומרים בזה "נשחטה הותרה".

לשיטת בה"ג, ששחיטת סימן עקור הוא פגם בעצם מעשה השחיטה, והיא ההלכה של עיקור שנמסרה למשה מסיני, לא לשחוט סימן עקור, ניתן להגדיר שחיטה של סימן עקור כרעותא בשחיטה עצמה, אבל לשיטת רש"י, שעיקור פירושו שחיטה עם סכין פגום שעוקר את הסימן, אם כן כאן שנעקר הסימן שלא מחמת השחיטה, מדוע מדובר בספק בשחיטה, הרי הספק הוא ספק טריפה בבהמה ולא רעותא בשחיטה? במה זה שונה מנטל זאב בני מעיים, שאנחנו מסתפקים אם מדובר שהזאב נקב את בני המעיים או שרק תלה את שיניו בנקבים שהיו בה מחיים, והבהמה טריפה שמעמידים אותה בחזקת "נשחטה הותרה"?