מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

שלא לנעול דלת בפני לווים

מלווה יכול לגבות חובותיו מקרקעות הלווה. אם ללווה שדה משובחת- עידית, ושדה בעלת ערך וטיב קרקע נמוך- זיבורית, המלווה גובה מהאמצעית- מהבינונית. "אמר ר' שמעון: מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית? כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ודירה נאה, ויאמר: אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי, לפיכך אמרו בעל חוב בבינונית. אלא מעתה, יהא בזיבורית? אם כן, אתה נועל דלת בפני לווין. ...אמר עולא: דבר תורה בעל חוב בזיבורית, שנאמר: "בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד, יא), מה דרכו של איש להוציא? פחות שבכלים. ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין" (גיטין מט ע"ב- נ ע"א). המכנה המשותף שמדובר על תקנה לטובתם של הלווים. לדברי ר' שמעון, נקודת המוצא היא מלווים רמאים שינצלו את חולשתם ואי יכולתם של הלווים להחזיר, ולעולא כדי שלמלווים יהיה ענין ורצון להלוות להם, מעבר למצווה שבדבר.
בהלכות הלוואה יש תקנות נוספות המבוססות על העיקרון: "שלא לנעול דלת בפני לווין". אין צורך בדרישה וחקירה כמו בדיני נפשות, המלווה יכול לגבות באישור בית הדין מרכוש הלווה שלא בפניו כדי שלא יהיה כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לוין, מקיימים שטר ע"פ חתימות העדים, על אף שהעדים לא נמצאים כאן, ועוד. גם הגאונים התקינו שבועה למי שטוען שאין לו במה לפרוע חובותיו, ושאם ישיג כסף ויהיה למעבר לצרכי קיום, יחזיר למלווים את היתרה (רמב"ם הל' מלוה ולוה ב, ב).
אף תקנת פרוזבול שתיקן הלל, נשענת על אותו עיקרון. כאמור בפרשתנו, התורה מזהירה שלא להימנע מלהלוות, ובכל זאת הנסיון של העשירים הוא גדול, ומשראה הלל שהעשירים לא מלווים תיקן פרוזבול. רב חסדא דרש את השם "פרוזבול": פרוס בולי ובוטי- תקנה לעשירים ולעניים. תקנה לעשירים שלא יפסידו, ותקנה לטובת העניים שלא ינעלו דלת מפניהם" (ע"פ רש"י, גיטין לז ע"א).