מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

טומאת כהן והעברת קברים

כהן הדיוט נטמא לאביו, אך אם נקטע ראשו או איבר אחר של אביו, אינו מטמא לו, שנאמר: "לאביו" (ויקרא כא, יא), בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. על רבי צדוק הכהן מסופר, שאביו מת, והודיעו לו על כך לאחר שלוש שנים, וכששאל האם הוא יכול להטמא על מנת לקבור את אביו בקברי אבותיו, השיבו לו שלאחר שלוש שנים, גופתו בודאי חסרה (נזיר מד ע"א). אך אם האב הכהן המת חסר האיבר, נמצא במקום מסוכן שאנשים סתם לא מסתובבים שם, מותר לבנו הכהן להיטמא לו, אם אין שם אדם אחר שיטפל בגופת אביו, מדין "מת מצוה" (נזיר מג ע"ב).
"מת מצוה קונה מקומו", ויש לקבור את המת במקום בו הוא נמצא. זו אחת מתקנותיו של יהושע בן נון כשנכנסו לארץ (בבא קמא פא ע"א). גם חייל שנהרג בשדה הקרב נקרא "מת מצוה", למרות שנמצאים לוחמים אחרים בשטח, אך מאחר שהם טרודים במלחמה, זה נחשב כאילו אין מי שיטפל במת (עירובין יז ע"א- ע"ב). הטיפול במת מצוה קודם למצוות אחרות, כמו תלמוד תורה ואף עבודת המקדש, בשל כבוד הבריות שבדבר (מגילה ג ע"ב).
התוספות (בבא מציעא ל ע"ב ד"ה אלא) מסביר כי "כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי, שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים". אך אם יש חשש שקבורתו במקומו תביא לזלזול בגופה, כגון שגויים יזלזלו בגופות, אזי אין קוברים אותם במקומם (ש"ך יו"ד סי' שסד ס"ק י). מסיבה זו התיר הרב עובדיה יוסף לפנות את קברי היהודים שהיו קבורים בעיר ימית ת"ו עם גירוש היהודים משם (השבוע לפני 26 שנה!), מאחר שהיה חשש שהגויים יבזו את המתים (הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, חלק ז – אבילות, עמ' רצד-רצה). כך גם נעשה עם גופות חברינו זכרם לברכה, שהיו קבורים בבית הקברות בואכה נוה דקלים. בעת שגורשנו מגוש קטיף ת"ו, נעקרו אף הם מקבריהם, מחשש שאויבינו יבזו את קבריהם, והם נקברו שנית בבתי קברות אחרים.