סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

האם גם אשכנזים יכולים לאכול חגבים?

חולין סה ע"א

 
בשני מקומות בתורה אנו מוצאים רשימת בעלי חיים כשרים ושאינם כשרים. לגבי הבהמות, החיות והדגים הרשימה זהה או כמעט זהה, אבל לגבי החגבים ישנו הבדל. בפרשת שמיני כתוב כך:
 

1. ויקרא פרק יא פסוקים כ-כג

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ (כתיב: לא) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ: אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ: וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:

מפסוקים אלה ניתן לראות שיש ארבעה מינים שכשרים לאכילה, וכל אחד מהמינים האלה יש לו סוג נוסף, שהרי כתוב 'למינהו'. ואולם, במקום השני בתורה שרשומים בעלי החיים הכשרים למאכל, לא מופיעים החגבים הטהורים, אלא מופיע הפסוק הבא בלבד:
 

2. דברים פרק יד פסוק יט

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ:

מעניין לציין, שיש שרצו לומר מכאן (מובא במאמר בתחומין יט בשם ר' יחיא קורח) שבשלב מסויים בהסטוריה כל שרץ העוף ייחשב טמא, והיתר אכילת הארבה יסתיים מסיבה כלשהיא – כגון בעיה בזיהוי או במסורת האכילה שלו.

כדי להתיר בעל חיים באכילה צריכים להתקיים כמה תנאים. ראשית, צריך להתקיים, כמובן, התנאי הכתוב בתורה. לבהמה ולחיה התנאים הם: שוסעת שסע פרסות ומעלה גרה. לדגים: סנפיר וקשקשת. לחגבים, כאמור: ההולך על ארבע אשר לו גם כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ.

המשנה מפרטת קצת יותר בסימני החגבים:
 

3. משנה מסכת חולין פרק ג משנה ז

ובחגבים - כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפיים, וקרסוליים, וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אומר: ושמו חגב.

הגמרא בחולין מפרטת את הסוגים השונים:
 

4. תלמוד בבלי מסכת חולין דף סה, א

ת"ר "את אלה מהם תאכלו את הארבה" וגו', ארבה - זה גובאי, סלעם - זה רשון, חרגול - זה ניפול, חגב - זה גדיאן, מה ת"ל "למינו" "למינהו" "למינהו" "למינהו" ארבע פעמים? - להביא ציפורת כרמים, ויוחנא ירושלמית, והערצוביא, והרזבנית.

אנחנו, היום, לא יודעים לזהות את כל הסוגים השונים של החגבים שנמנו כאן, אבל את הסימנים שכתובים בתורה ובמשנה אפשר לבדוק, לכאורה. התימנים, כידוע, נוהגים לאכול סוגים מסוימים של ארבה, וגם בקרב יהודי אלג'יר ומרוקו היו שנהגו לאכול את הארבה. שלושה סוגים עיקריים של ארבה מתלהק ידועים כיום: הארבה המדברי, הארבה האירופי – שנקרא גם חגב נודד, והארבה המרוקני, שנקרא גם צלבגב מרוקני על שם צלב שמסומן לו בגבו. בשיעור זה ננסה לבדוק האם מי שאינו תימני יכול גם הוא לאכול את החגבים הללו, או שההיתר מוגבל למי שהוא תימני בלבד.

אמנם בתורה נקבעו רק שני כללים – ארבעה רגליים וכרעיים, אך המשנה פירטה קצת יותר: ארבע רגליים, ארבע כנפיים המכסות את רוב גופו, וקרסוליים. ר' יוסי הוסיף תנאי נוסף, שצריך שיהיה שמו חגב (ולכן הגמרא שוללת את אכילת הצרצר, שמתקיימים בו התנאים הקודמים, אבל אין שמו חגב).

לגבי ארבע הרגליים וארבע הכנפיים, אין הרבה מקום לספיקות. ואולם, לגבי השאלה האם הכנפיים חופים את רוב גופו, מצינו ספק בגמרא:
 

5. תלמוד בבלי מסכת חולין דף סה עמוד א

ובחגבים כל שיש לו כו'. מאי רובו? אמר רב יהודה אמר רב: רוב ארכו, ואמרי לה: רוב הקיפו; אמר רב פפא: הלכך, בעינן רוב ארכו, ובעינן רוב הקיפו. ת"ר: אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל – מותר. ר"א בר' יוסי אומר: "אשר לא כרעים" - אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן.

לגבי ההיתר גם אם עתיד להצמיח כרעיים וכנפיים, כוונת הדברים היא שבהתפתחות הארבה ישנם שלבים שונים, וכל השלבים כשרים לאכילה. לא יתכן שאותו בעל חי יהיה כשר בשלב מסויים ואסור בשלב אחר. לא רק בגלל שזה לא הגיוני, אלא גם בגלל שההלכה (משנה בכורות א, ב) קבעה כלל: "היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור".

גם לגבי שני הסימנים האחרים, הקרסוליים והתנאי שייקרא חגב, מצינו כמה ספיקות.
הקרסוליים הכתובים במשנה הם מה שהתורה הגדירה הכרעיים מעל לרגליו. רש"י מסביר את הסימן הזה כך:
 

6. רש"י ויקרא פרק יא פסוק כא

ממעל לרגליו - סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומינו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט"א [ארבה], אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם.

רש"י כותב, אם כן, שהקרסוליים הם רגליים שנמצאים סמוך לצוארו של החגב. ואולם, אין אנו מכירים אף חגב שהכרעיים שלו הם סמוך לצוארו, ולפי זה אין שום ארבה המותר באכילה! כך אכן כתב אור החיים הקדוש, אשר חי במרוקו, שם היתה מסורת אכילת חגבים מסויימים ור' חיים בן עטר אסר את אכילתם, ונימק את פסקו במקורות רבים, וביניהם פירושו של רש"י:
 

7. אור החיים הקדוש, ויקרא יא, כא

אשר לו כרעים. כבר הארכתי בחיבורי על טור יורה דעה, שהעיקר כפירוש רש"י בזה שצריך שיהיו לו כרעים הארוכים סמוך לצוארו. והטועים להתירם כי אין מין זה בנמצא אף אני השבותי אותו גם אין מצויים אלא מין אחד מהארבעה שהם שמונה אשר רשם ה' בטהרה, גם אינם מצויים לפנינו מינים הטמאים שאין להם הכרעים בסדר זה, והם הרבים, למה שקדם לנו כי לא ימנה הכתוב אלא המועטים וכאן מנה הטהורים אם כן הטמאים הם המרובין, ומעתה אין ראיה ממה שאין מצוי מין זה לומר שאיננו בעולם, שהרי יש מינים הרבה ודאי ואינם מצויים כל עיקר אצלנו. לכל כל ירא וחרד ירא ויפחד לבל יושיט ידו לשקץ זה וימחה בשולחי יד. והנה מיום שנשמעו דברי במערב ופירשו מהם רבים לא נגע ה' עוד במכה זו, ולא נראה זה יותר משתים עשרה שנה, כי תורה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות.

ר' חיים בן עטר אומר שעצם העובדה שהוא אסר את אכילת הארבה הביאה לכך שהארבה לא הגיע למדינה שלהם שתים עשרה שנה. מעניין לציין שעד שהודפס ספרו על השולחן ערוך עברו עוד כשמונה שנים, ושם הוא כותב שכבר עשרים שנה לא בא ארבה אליהם.
 

8. פרי תאר (ר' חיים בן עטר, המאה ה-18, מרוקו וירושלים) יורה דעה סימן פה

אמרתי לגלות דעתי במה שאני רואה שנוהגים בעירנו שבאים הארבה לערי המערב והיא מכה גדולה לתבואה, וראיתי שפשטו ידיהם בני עמנו לאכלם, ועמדתי על טעם אכילתם ואמרו כי קדמוניהם נהגו בהם היתר ואין בידם קבלה ששמו חגב אלא שראו שהיו אוכלים אותם. וביקשתי לידע מהראשונים שבדורנו עיקרן של דברים, וקיימתי מקרא שכתוב 'זקניך ויאמרו לך' ה"ה גדול דעה רב ועצום שלא היה בדורנו כמעט גדול ממנו בחכמה ובמניין, הרב הגדול והקדוש אדוני זקני זצוק"ל, וראיתי שלא היה אוכלם ומקהה שיניו במי שהיה אוכל אותם, אלא שראיתיו מעלים עין לאסור בהדיא. ולהיותי אז בשני הפעוטות לא חקרתי לדעת טעמו אלא אחזתי מנהגו שלא לאכול. ואחר עבור ימים היה מעשה ובאה מכת הארבה עוד וראיתי שכל העולם אוכלים אותם בהיתר גמור ושאלתי עוד מקצת זקנים שהיו מצויים אצל מורי הרב הנזכר אם שמעו ממנו יסוד היתר זה והגידו לי שאמר להם שמעולם לא פשטו ידיהם בהם לאכלם אלא בשנת הרעב, שהיה רעב גדול ופשטו ידיהם בהם, ומאז ועד עתה לא זזה ידיהם מהם.
עוד שאלתי לאנשי המזרח אם נוהגים היתר בתחומן במין זה, ואמרו לי שהם להם כשאר רמשים, ומעולם לא נשמע להם היתר בהם. וכל זה לא הספיק לי לגמור אומר לאסור, עד שעמדתי על עיקרן של דברים...
הנה סימנים האמורים בדברי רש"י אינם במינים אלו שאנו רואים, כי סימני הקרסוליים דקדק לומר רש"י שהם סמוך לצואר, והרגליים למטה, ולא כן הם הללו שקרסוליהם למטה מהרגליים... ואין לומר שמין זה של הקרסוליים סמוך לצואר אינם במציאות בעולם, כמו שאומרים קצת חכמי דורנו. זה שיבוש. אטו מי איכא איניש דידע כל מיני חגב? האמת אין אנו יודעים מכל המינים אלא מין זה שאנו רואים, ומידי דהוה שאין אנו מכירים כל שאר המינים והיה זה כאחד מהם. ועוד, הגידו לי כי תלמיד חכם אחד רשום עבר בימים שלפנינו ומצא חגב בסימן הנזכר שהיו לו קרסוליים סמוך לצואר.
עוד אודיע אופן ברייתו של מין זה, ומינה תדע כי אין להתירה. הנה תחילת בוא מין ארבה זה לעיר בא בשני מינים שוים בסימנים, אלא שמין אחד כריסו ירוק וכחוש, ומין אחד כריסו נוטה קצת לשחור והוא עב קצת. ואומרים שהעב הוא נקבה והכחוש הוא זכר. ובני אדם אין אוכלים אלא העב ולא הכחוש, ואומרים שטעם שאין אוכלים אותו אינו מצד חשש איסור אלא מצד דלא חזי להו לאינשי. ובבואי לעיר המהוללה עיר פאס יע"א, אמר לי רב העיר שקיבל מחד בדרא שאף לאותם שנהגו היתר באותם מין הארבה, לא באו לכלל היתר אותו מין הירוק הנזכר. וע"פ הדברים אני מכריע לומר שאין לסמוך על המנהג ההוא כלל, כיון שהירוקים הם זכרים והמין הנאכל הם נקבות שלהם, וזה דבר פשוט וברור... ואם כן איך יהיה הדין להתיר במין אחד הנקבות ולאסור הזכרים שלהם? אלא ודאי שלהיות שמין הירוק לא חזי לאכילה לא פשטו ידיהם בו לאכול איסור, כי אין בו טעם.
ועוד, הנה אלו החגבים הם מטילים ביצים בתוך העפר ופורחות להם ומחום הארץ נוצרים מהביצים שרצים קטנים בלי כנפיים כלל... והוא רומש בארץ ובאילנות ומינו אינו דומה לחגב אלא צורה אחרת מרוקם ומצוייר ומשונה בכל גופו מיולדיו. ואותו המין נהגו בו איסור גמור כשרצים. ומין זה עצמו עברו עליהם זמן כמו חודש ימים ראינו בהם נפלאות ה' ב"ה שכל אחד מהם תולה עצמו ברגליו וראשו למטה ופותח פיו ומוציא כל גופו מפיו ומניח כל הצורה הראשונה שכל רואה יחשוב כי הוא זה ויצא מין בריה השונה ממין הראשון. ובגמר יציאתו מעור זה חזינא ליה בכנפיו חופין כל גופו וחלק עודף מהכנפיים מוכפל על הגוף וכמעט רגע שנשתהה אחר הפשטה ראינוהו שפשט כנפיו ויעוף כציפור ובדקנו כמה וכמה מהם וכולם חיילים חיילים כסדר זה. נמצאנו גומרין ממעשה זה דאמינא כמה הוכחות לאסור המנהג: האחד ממה שנוהגים איסור בבניהם של מין חגב זה יגיד כי אינו יוצא מהטהור, דכללא הוא היוצא מהטהור טהור... הב' דהמין עצמו כשנפשט מעורו הנה הוא המין הנאכל, וא"כ נזהרים להתיר מה שכברו אסרו... הג' שאין במין זה זמן שכנפיו חופין את רובו, שהרי בעת שעדיין לא הפשיט גופו הראשון לא היו לו כנפיים כל עיקר, וכשעורו הופשט כנפיו יתירים על רובו. הא למדת כי מאי דאיתמר כנפיו חופין את רובו לאו היינו מאי דקמן.
וכל זה נוסף על עיקרי הדין שחסר בו סימני כרעיים ממעל לרגליו דליכא כפירוש רש"י, וגם חסר בו התנאי שהתנה הרא"ש שצריך שיהיה שמו חגב.
ומעתה אין לחוש למנהג שנהגו בו היתר כי לא מנהג הגון הוא ולא נהגו אלא בשנת בצורת פשטו ידיהם וכדברי הרב הזקן. וכל גלילות ישראל שמיוחדים מימי קדם כבני תורה לא נהגו היתר במין עצמו הרגיל ביניהם וכבר כביר מצאה ידי ופירשתי והפרשתי כל יחידי בני עירי מהם ואסרום, ואחד מהם שלא שת לבו לדבר זה הראוהו בחלום שהיה אוכל שקצים ורמשים והעירוהו כי הם הארבה שאכל בו ביום. וכמה הערות עשה ה' והצדיק הדברים. וגדול הנס האחרון שעשה ה' שתמיד דבר רגיל היה לבוא מין זה לב' או לג' שנים, ולא אחר טפי מד', ומשעה שפרסמתי איסורא וחכמי העיר הטו אזנם ואסרום, מאותה שנה לא נראו עוד במערב למעלה מעשרים שנה.


ואולם, בניגוד לדברי ה'אור החיים' הקדוש, היו פוסקים שהתירו את אכילת הארבה, למרות שלא נמצא ארבה שכרעיו היו סמוך לצוארו, וכמה הסברים ניתנו לכך (והובאו דבריהם במאמר בתחומין יט עמ' 290):
א. יש שכתבו שרש"י הוא פרשן ולא התכוון לפסוק הלכה בפירוש זה.
ב. גם אם רש"י מזהה כך את הארבה, הוא יחיד מול רבים מול כל הפוסקים שהבינו שהרגליים המנתרות של הארבה אינן ליד הצואר.
ג. יש שכתבו שכוונת רש"י שהרגליים קרובות לצואר מבחינת הגובה שלהם בגוף, שאינן נמוכות כמו רגלי ההליכה של החגב.
ד. יש שכתבו שכוונת רש"י לרגליים הקדמיות שבהם הוא חופר בארץ לפני ניתורו.
ה. יש שכתבו שכוונת רש"י שהרגליים סמוכות לצואר יחסית לחרקים האחרים שבהם הרגליים האחוריות נמצאות בחלק האחורי של הגוף, ואילו בארבה הם נמצאים בחלק הקדמי של הגוף.

לגבי דעתו של ר' יוסי במשנה, שהוסיף את המלים 'ושמו חגב', מצינו שלוש שיטות בקרב פוסקי ההלכה:
א. הגישה המחמירה: ר' יוסי בא לפרש את דברי ת"ק. רק יצור שמתקיימים בו כל חמשת התנאים יהיה מותר באכילה.
ב. הגישה המקילה: ר' יוסי חולק על תנא קמא, אך הוא דעת יחיד, שסובר שצריך תנאי חמישי שייקרא שמו חגב, ולשיטתו מכיון שאיננו בקיאים בשמות לא נוכל לאכול שום ארבה, אך לא נפסק כך.
ג. הגישה האמצעית: ר' יוסי מוסיף שאם יש יצור שצורתו שונה מהרגיל (כגון שראשו ארוך או שיש לו זנב – צינורית להטלת ביצים), יש צורך שהוא ייקרא בשם חגב, אבל אם ראשו קצר ואין לו זנב, אין צורך שייקרא חגב.

הבית יוסף הביא את שלושת הפירושים. קודם הוא הביא את הדעה המחמירה, ואחריה את הדעה המקילה – דעת הרי"ף – ובסוף את הגישה האמצעית, שהיא ספיקו של המגיד משנה, שאולי רק אם ראשו ארוך צריך שייקרא שמו חגב:
 

9. בית יוסף יורה דעה סימן פה

ומתוך זה היה אומר הריב"ם דרבי יוסי דמתניתין מפרש דברי תנא קמא ולא פליג... הילכך האידנא אפילו חגב הבא בארבעה סימנים אין לאכלו אלא במסורת שיהא מקובל ששמו חגב ע"כ. וכ"כ הר"ן דרבי יוסי לא פליג אלא מפרש דברי תנא קמא הוא וכן דעת הרב אלברצילונ"י ז"ל וזהו שנהגו בארצות הללו שלא לאכלן לפי שאין בקיאין בשמותיהם ואין ראוי שיהיו נאכלים אלא במסורת.
אבל מדברי הרי"ף לא נראה כן, שהוא הביא משנתינו כצורתה נראה שהוא סובר דרבי יוסי ורבנן פליגי וקיימא לן כרבנן דלא בעינן שמו חגב...
והרב המגיד נסתפק אם דעתו הוא דבכל גווני בעינן שמו חגב ואפילו אין ראשו ארוך ואין לו זנב... והראשון עיקר למעשה.


ואכן, להלכה השו"ע פוסק כמו ההבנה הראשונה, וממילא צריך גם לדעת ששמו חגב, ולכן יש צורך במסורת לגבי אכילתו, ולא מסתפקים בסימנים שנמסרו בתורה:
 

10. שולחן ערוך יורה דעה סימן פה סעיף א

סימני חגבים; כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים, וכנפיו חופין את רוב אורך גופו ורוב היקפו, ויש לו שני כרעים לנתר (פי' לקפץ ולהעתיק ממקום למקום) בהם. ואפילו אין לו עכשיו, ועתיד לגדלם לאחר זמן. ואע"פ שיש בו כל הסימנים הללו, אינו מותר אלא אם כן שמו חגב או שיש להם מסורת ששמו חגב.

כאמור, התימנים אוכלים את הארבה, ויש להם מסורת מדוייקת לגבי זיהוי הארבה המותר לאכילה. במרוקו רבים היו נוהגים לאכול ארבה, עד שאסר זאת ר' חיים בן עטר, שטען שמעולם לא נהגו בעירו לאכול את הארבה, ורק בשנת הבצורת נהגו כך.
ובכל זאת נמצאה תשובה של ר' צמח דוראן בשו"ת יכין ובועז א, סד, שנכתבה בצפון אפריקה כמאתיים שנה לפניו, ובה הוא התיר לאכול חגבים למי שהיתה לו מסורת כזו:
 

11. שו"ת יכין ובועז (ר' צמח דוראן, המאה ה-15, צפון אפריקה) חלק א סימן סד

שאלת חגבים שאספו אותם הגוים במדבר במקום שאין שם יהודי כלל ויבשלו אותם ויביאו אותם מלוחים ומוכרין אותם בשוק אשאלך אדוני והודיעני אם הם אסורים משום אסיפת גוים ובישולם ואין צ"ל על אותם חגבים שיבשלו אותם הגוים בקדירות שלהם משום גיעולן ובימי קדמונינו חכמינו וזקנינו היה מעט מזער מהקהל אוכלין אותם עד שבא מי שהתיר ואפי' המבושלים בקדירות ולא פשטה הוראתו עד הזמן הזה רוב הקהל אוכלין אותם בפרהסיא וסמכו על המתיר אדוני תשיבני אם הם אסורים או מותרים.
...לכן אני אומר אתם גם אתם אם נהגתם בארצכם לאוכלם במסורת ממי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אין חשש איסור בדבר מאחר שהוא במסורת בידכם.


סימן כשרות נוסף שנאמר על הארבה נמסר מפי התימנים, שיש לו בחזה צורה של האות חי"ת. יש אפילו שאמרו שהסימן הזה בא להגיד שזהו החגב הכשר, או שיש להשכיב את הארבה כך שייווצר האות כ"ף, שהוא כשר. בכמה ספרים מובא שלמינים אחרים של ארבה היה כתוב ט – לומר שהוא טמא. לארבה האירופי, כאמור, (שנקרא גם 'החגב הנודד') יש סימן X על גבו, שנראה כמו האות א, שמשמעה 'אסור'... אך יש מן התימנים שאוכלים גם את החגב הנודד.

השאלה היא האם המסורת של בני תימן יכולה להועיל גם לבני עדות אחרות. מקובלים אנו כי יש שיטות פסיקה שונות, ובני עדות המזרח בדרך כלל פוסקים כדברי השולחן ערוך, בעוד האשכנזים פוסקים כרמ"א והתימנים פוסקים כרמב"ם. ואולם, בעניין אכילת החגבים, לכאורה אין פה מחלוקת הלכתית אלא שאלה של מסורת בזיהוי בעלי החיים. כך נשאל הרב יוסף ידיד הלוי, שהיה רב הקהילה הבוכרית והחלבית בירושלים לפני כמאה שנה, בעת שהיתה מכה גדולה של ארבה:
 

12. שו"ת ימי יוסף בתרא (הרב יוסף ידיד הלוי, המאה ה-19, ירושלים) יו"ד ג

שנה זו לא יבואו פעמים צרות כאלו ב"מ לא מנייהו ולא מקצתייהו ובכלל דברים הרעים בא ארבה גדול וחזק. ויש קהל גדול פה מק"ק תימן שהיו אוכלים ממנו והיו אומרים שזה אוכלים אותו במדינתם והיו יודעים ומקובל להם שזה הוא מין חגב טהור אם אנו יכולים לאוכלו פה עפ"י מסורת שלהם, ואם מתענים או מתריעים עליו בכה"ג.
...ולענין אם יכולין לאכול בני ירושלים הארבה על סמך ק"ק בני תימן הנ"ל, הן אמת שביו"ד בסימן פ"ה גבי סימני חגב לא נזכר שם בדברי מרן מזה אם יש לסמוך בזה על מסורת של עיר אחרת או לא, עכ"פ ילפינן ליה מדין עופות הנזכר בסימן פ"ב ושם כתב מרן שיש לחוש לאסור וכנז"ל.
עכ"פ בני אשכנז הדרים פה שלא קבלו עליהם הוראות מרן ז"ל יכולים לסמוך להקל.
...ולדעתי אף לדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל יש להתיר משנים שלושה טעמים, אחד ידוע מה שכתב בספר בן אברהם בקונטרס הספיקות משם הרב נאמן שמואל והבאתי דבריו אנא עניא במקום אחר דעבדינן ס"ס נגד מרן אף שיהיו משני הצדדים הם נגד מרן ז"ל...
ועיין להרב פרי תואר אף כי השג השיג שם על דברי הש"ך הנ"ל, עכ"ז כתב וז"ל דכל זה מיירי דזה העוף שהיו נוהגים בו איסור היה מחמת שלא הגידו להם אבותיהם שהם מותרים אפילו שלא הגידו להם שהם אסורים וכו', אבל בעוף הבא לפניהם בעיר אחת שלא נהגו בו לא איסור ולא היתר להיות שלא בא לפניהם עד עתה ואין להם קבלה ומצאו עיר אחת שאוכלין אותו עוף בקבלה פשיטא לי דלכל הדעות דין הוא שתסמוך עיר אחת על חברתה... וא״כ גם בנ"ד כן הוא, כיון שהארבה אינו מצוי לבא כי אם פעם אחת לכמה שנים הו"ל כהך דינא דעוף שלא נהגו בו לא איסור ולא היתר להיות שלא בא לפניהם עד עתה ואין להם קבלה שכתב הפרי תואר שאם מצאו עיר אחת שאוכלין אותו עוף שלכל הדעות יש לסמוך על זה, והכי נמי בחגב מה שלא קבלו בו לא איסור ולא היתר יען שאינו מצוי והוי כמי שלא בא לפניהם עד עתה.
ומה שכתב הטו"ז בסימן פ״ח דעכשיו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפילו בידוע ששמו חגב לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהן כיעו"ש, זה בלא"ה נגד מרן שכתב אלא א"כ שמו חגב נראה דס"ל דיש לסמוך על זה אם ידוע ששמו חגב אף בזה"ז דאם לא כן היה כותב מרן זה המנהג שנהגו שלא לאכול משום שאין בקיאין עכשיו, וגם מה שייך מנהג בזה בדבר שאינו מצוי לכמה שנים.
...ועוד, ע"כ לא קאמר הרב טו"ז אלא על הך דידוע ששמו חגב בלתי מסורת כמו שכתב לפי שאין אנו בקיאים בשמותיהם, אבל ע"י מסורת שזה המין שמו חגב ודאי מודה הטו"ז דסומכין על המסורת אף האידנא, וזה פשוט. ומכ"ש אם נצרף סברת הרי"ף ז"ל דקא סבר דאין צריך שיהיה ידוע ששמו חגב רק בבדיקת הסימנים די דקא סבר שרבי יוסי דאמר בפרק אלו טריפות דף נ"ט ע"א דבעינן שיהיה שמו חגב פליג אתנא קמא והלכה כתנא קמא והובאו דבריו בב"י שם בסימן פ"ה יעו"ש. וא״כ לפי כל הני טעמי וסניפי יש לסמוך ולהתיר.
אך ודאי ודאי לפי זה אין לסמוך על המסורת שלהם שאומרים שזה מין טהור ואוכלין אותו שכך מקובל להם מסורת זה לא אהניא לן עד שיאמרו שכך נמסר להם שמין זה שמו חגב, דאל"כ אולי מה שנמסר להם שאוכלין אותו והוא מין טהור סוברין כהרי"ף דבסימנים סגי, ולא בעינן שנדע שיהיה שמו חגב.


הרב חננאל סרי וד"ר זהר עמר, במאמרם בתחומין כרך יט, כותבים שמכיון שגם בני תימן אינם אוכלים את כל סוגי החגבים שיש להם סימני טהרה, מוכח שהם לא פסקו בזה כרי"ף, ולכן יהיה אפשר להסתמך על המסורת שלהם גם למי שאינו מבני תימן:
 

13. הרב חננאל סרי וד"ר זהר עמר, תחומין יט עמ' 298

אולם נראה שיהודי תימן החמירו כשיטת השו"ע, ולא הסתפקו באכילה על פי סימנים בלבד. במכתב תשובתם לרב קוק תיארו דייני תימן את המסורת שבידם: "חגבים הנאכלים במסורת מאבותינו שהם טהורים ידועים הם אצלנו, ויש מינים שיש בהם כל סימני טהרה ואנו נוהגים בהם איסור." כך העיד גם מו"ר הרב יוסף קאפח בספרו הליכות-תימן: "יהודי תימן היו לוקטים ארבה ואוכלים אותו, אך לא כל המינים אלא רק מינים ידועים המקובלים בידיהם מאבותיהם על פי המסורת איש מפי איש שהם טהורים. ויש מינים ידועים שמסורת בידיהם מאבותיהם שהם טמאים, אע"פ שיש בהם כל סימני טהרה המפורשים בתורה ובהלכה."
נמצא שיהודי תימן הלכו בנושא זו בשיטה המחמירה, והמסורת שבידם יכולה להועיל גם לבני עדות אחרות. וכך כתב הרב יוסף קאפח: "לי ברור כי מה שאין לאשכנזים ולספרדים מסורת כשרות, לא מפני שיש להם מסורת אסור, אלא שלא היה מצוי בארצותם, ולכן חסרו מעדן זה ולא טעמוהו. ולי נראה כי יכולים הם בהחלט לסמוך על עדויות עדת תימן... כי לפי ההלכה מספיק מסורת שמותר ושמו חגב... לי נדמה שכל מה שכתבתי בנושא זה מספיק לכל יהודי."

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר