|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
איל וצבי ויחמור – יחמור
"חיה בכלל בהמה מנלן? דכתיב: זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור וגו', הא כיצד? חיה בכלל בהמה. בהמה בכלל חיה מנלן? דכתיב: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה, הא כיצד? בהמה בכלל חיה" (חולין, עא ע"א).
פירוש: חיה בכלל בהמה מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור" וגו', הא כיצד מונה הכתוב איל וצבי שהן חיות, בתוך "זאת הבהמה"? אלא מכאן למדנו שחיה בכלל בהמה. בהמה בכלל חיה מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה", הא כיצד אתה מיישב את הכתוב, שמתחילה הוא פותח ב"זאת החיה", וממשיך ב"מכל הבהמה כל מפרסת פרסה"? אלא מכאן למדנו שבהמה בכלל חיה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לריכוז המאמרים שנכתבו על הצבי וקישוריות הקש/י כאן.
לנושאים נוספים העוסקים בחמור הבית - הקש/י כאן.
היחמור
היחמור (תמונות 1-2) הוא יונק בעל פרסות השייך למשפחת האיילים השייכת לתת סדרת מעלי הגרה וסדרת שסועי פרסה (על המערכת הטקסונומית של מעלי הגרה ראה במאמר "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה"). ה"יחמור" נזכר בין בעלי החיים המותרים באכילה: "איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים, יד ה') ובין בעלי החיים שעלו על שולחנו של שלמה המלך: "עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל צבי ויחמור וברבורים אבוסים" (מלכים א' ה ג'). השם המקראי "יחמור" נשמר בשפות שמיות שונות כמו ארמית וערבית ומקורו הוא בצבעו החום אדמדם של היחמור (חמרא בארמית = אדום). כל התרגומים הארמיים, הפשיטתא ורס"ג בתרגומו לערבית מעתיקים את השם יחמור. כך הוא נקרא גם בצפון מערב אירן, שם נמצאה אוכלוסיית היחמורים הטבעית האחרונה. בגישה זו נקטו רבים מבין החוקרים עד העת האחרונה (אהרוני, ביליק, פליקס ועוד).
תמונות 1-4 באדיבות ארכיון רשות הטבע והגנים
|
 |
 |
|
|
תמונה 1. יחמור – הקרן מכוסה בעור קטיפתי צילום: דותן רותם |
תמונה 2. יחמור – גלדי עור מתקלפים מעל הקרן צילום: דורון הורוביץ |
בובאל (Alcelaphus buselaphus)
על פי הגישה שהצגתי לעיל היה מקובל לזהות את האיל המקראי עם איל הכרמל (תמונות 3-4) ואת ה"יחמור" כמקובל בעברית המודרנית. לאחרונה התפרסם מחקר (להלן "המחקר" או ה"חוקרים") שבו טענו פרופ' זהר עמר וחבריו (3) שה"יחמור" הוא הבובאל (תמונה 5). מחקר זה התבסס על בדיקת נוכחות עצמות מעלי גרה ב – 133 אתרים ארכיאולוגיים המתוארכים בין תקופת הברונזה המאוחרת והתקופה הפרסית (המאה ה – 15 עד המאה ה – 5 לפנה"ס). למעשה רוב הממצאים הם מתקופת הברזל (המאה ה – 12 עד המאה ה – 7 לפנה"ס), תקופה שבה האזור היה מיושב באופן אינטנסיבי יותר. בדיווח על מחקר זה הוצגו מספרים המבטאים את מספר האתרים שבהם נמצא כל מין אך לא הייתה התייחסות למספר העצמות בכל אתר (4).
שאלת מפתח בזיהוי ה"יחמור" היא בעיית זיהויו של ה"איל" משום ששני מינים אלו שייכים לאותה משפחה והכללת היחמור בקבוצת מיני ה"איל" תפנה את השם "יחמור" למין אחר. לדעת החוקרים ה"איל" כולל את כל בני משפחת האילים שחיו באזור הים תיכוני בדרום הלבנט. מינים אלו דומים במבנה הקרניים ובהחלפתם כל שנה. המינים הנפוצים ביותר באזור באותה תקופה היו היחמור, האיל האדום ואיל הכרמל אך ייתכן והשם "איל" יוחד רק למיני האיילים הגדולים כמו היחמור והאייל האדום (Cervus elaphus) הדומים זה לזה במשקלם וצורת קרניהם.
המחקר מניח שמספר האזכורים של בעל החיים במקרא מבטא את שכיחותו ואת חשיבותו מסיבה כזו או אחרת, ולכן מספר האזכורים הרב של ה"איל" מצביע על היותו נפוץ מאד. האיל מוזכר 21 פעמים (5) ואילו הצבי 12 פעמים (היחמור מוזכר רק פעמיים). מאידך גיסא, על פי הממצא הארכיאו-זואולוגי, המינים הנפוצים ביותר (המינים שעצמותיהם נמצאו במספר האתרים הרב ביותר, להלן "מדד התפוצה") בהשוואה למעלי הגרה האחרים היו הצבי והיחמור. הצבי נמצא ב – 72 מתוך 133 האתרים והיחמור ב – 66. (6) ולעומתם הרי שכמעט לא נמצאו עצמות של איל הכרמל. הנימוק שניתן להעדר עצמות איל הכרמל היה בכך שהוא בעל אורח חיים יחידאי ופעיל לילה ולכן קשה היה לצודו. חשוב לציין שהאיל והצבי מופיעים בתורה, כצמד, בפסוקים העוסקים באיסור "שחוטי חוץ": "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ... הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים, יב ט"ו). בפרק טו (כ"ב): בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל". מנתונים אלו הסיקו החוקרים שה"איל" איננו איל הכרמל אלא כל בני משפחת האילים ובעיקר היחמור ונוספים עליו איל הכרמל והאיל האדום. רעיון זה כבר הועלה בעבר על ידי כמה חוקרים שא. ביליק (הערה 1) מכנה במאמרו בשם "מהפכנים".
.JPG) |
 |
|
| תמונה 3. אייל הכרמל – צעיר צילום: דותן רותם | תמונה 4. אייל הכרמל צילום: ביל קלארק |
היחמור היה נפוץ בכל הארץ כולל אזורים שהם מחוץ לתחום התפוצה הטבעי שלו. תפוצתו הטבעית היא בצפון הארץ אך הוא נמצא גם באתרים בנגב. ברוב האתרים ייחסו החוקרים את אכילת היחמור לאליטה השלטונית כמזון מותרות, ולדעתם, כנראה שבשר זה יובא לאתרים בנגב. על מעמדו המיוחד של בשר האיל ניתן ללמוד מסעודת שלמה: "עשרה בקר בראים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברברים אבוסים" (מלכים א, ה ג'). מסתבר שהפסוק מתאר את סעודת שלמה כמבוססת על אכילת מעלי גרה מבויתים בתוספת בשר ציד יוקרתי. מעניין לציין שגם בפסוק בפרשת "ראה" נמנו מעלי הגרה הטהורים על פי סדר זה כלומר בהמות ולאחריהם החיות כאשר שלושת הראשונות היו איל צבי ויחמור.
ראיה נוספת שהוזכרה במחקר הנ"ל, במשתמע, היא סדר המינים בפרשת "ראה": "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים. איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר". אם ה"יחמור" הוא מין איל הרי שהיה עליו להיכתב בסמוך ל"איל". החוקרים מניחים שהעברית המודרנית החליפה בין ה"איל" וה"יחמור" כפי שמשתמע מהספרות הערבית שבה ה"יחמור" מייצג איל קטן.
אם נקבל את ההשערה שהיחמור נכלל בקטגוריה הכללית של ה"איל" הרי שה"יחמור" הוא הבובאל (Alcelaphus buselaphus) כפי שעולה מתרגום השבעים והוולגטה. על פי תרגומים אלו ה"יחמור" הוא אנטילופה בעלת קרניים מפותלות הדומות לקרני הבקר. ראוי לציין שהממצא הארכיאו-זואולוגי מצביע על כך ששרידי הבובאל עומדים במקום השלישי ב"מדד התפוצה" מבין מעלי הגרה באתרים שנבדקו. הם נמצאו בשכבות הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל בלכיש ועוד. הבובאל היה נוכח באזור גם במהלך ימי הביניים ועד העת החדשה.
תמונה 5. בובאל צילם: Hans Hillewaert
הרחבה
בקורת זיהוי הבובאל
הערכת תוקף "מדד התפוצה"
לענ"ד מחקרו של פרופ' זהר עמר איננו מביא בחשבון כמה נתונים חשובים העשויים לשנות את מסקנותיו. הפער הגדול מאד בין גובה "מדד התפוצה" של היחמור לבין גובה מדד זה בכל המינים האחרים אומר דרשני. מתוך "מדד התפוצה" עולה שהיחמור נפוץ אפילו יותר מאשר הצבי הארצישראלי. היחמור נמצא ב – 66 אתרים ואילו הצבי הארצישראלי ב – 54 והבובאל (מקום שלישי בדירוג) ב - 8 אתרים בלבד. קשה להניח שהפרשים עצומים אלו ב"מדד התפוצה" מבטאים גם את שכיחות בעלי החיים בטבע.
ההסבר הסביר לתוצאות המחקר הוא שלציד היה תפקיד שולי באספקת הבשר (7) מלבד שני יוצאים מן הכלל והם הצבי והיחמור. הצבי היה נפוץ מאד בכל התקופות וחי באזורים פתוחים ולכן קל היה ללוכדו. לא בכדי מהווה הצבי בסוגיות רבות בספרות חז"ל דוגמה לחיית ציד. גם היחמור היה ועודנו חית ציד מועדפת מכמה סיבות. היחמור הוא חיה מבויתת למחצה וכבר במצרים העתיקה האדם שלט על עדרי יחמורים לצרכי פולחן. ליחמורים בשר טעים במיוחד, הם גדולים יחסית וקל לצודם משום שהם חיים בשטחים פתוחים וממעטים לנוע. כבר מהעת העתיקה הרבו לצוד יחמורים גם משום שהם התחרו עם עדרי הבהמות על משאבי מזון משותפים (8). עיקר תפוצתו הטבעית של היחמור הייתה בצפון הארץ אך עדרים הועברו על רגליהם גם לנגב (9). העובדה שהיחמור הוא בעל חיים מבוית למחצה אמנם לא העניקה לו מעמד של בהמה אך גרמה להעדפתו כבשר ציד.
אם נקבל את הטענה שהיחמור היה חיה מבויתת למחצה וקלה ללכידה יחד עם הקביעה שלציד היה תפקיד שולי בלבד באספקת הבשר הרי שהמדד המוצע במחקר איננו משקף באופן אמיתי את שכיחות החיות בטבע. הנוכחות המועטה של האיל ב"מפלי השולחן" באתרים שנבדקו איננה מבטאת את שכיחותו המעטה בנוף אלא את העובדה שמיעטו לצוד אותו. הוא לא ניצוד משום שבאופן כללי הציד היה שולי אך בנוסף לכך גם קשה במיוחד לצוד את איל הכרמל החששן החי בסבך עצים (כפי שמציינים החוקרים עצמם). ייתכן אם כן שהאזכורים הרבים של ה"איל" קשורים לתפוצתו הרבה בטבע אך לא לנוכחות עצמותיו בגלי האשפה של היישובים.
בניסוח אחר ניתן לומר ש"מדד התפוצה" (נוכחות עצמות) איננו מדד בעל תוקף (Validity) להערכת תפוצת מיני הציד בטבע ובעיקר מינים חששנים או שוכני יערות. מדד זה מבטא אך ורק עד כמה המינים הנבדקים ניצודו על ידי האדם.
גם אם נניח שקיים מתאם בין השכיחות בטבע לשכיחות בממצא הארכיאו-זואולוגי עדיין אין זה הכרחי שמספר האזכורים במקורות יהיה גם הוא במתאם משותף. ייתכן שהדבר נכון לגבי חלק מהמינים אך בוודאי לא לכולם. אין ספק שהאריה בולט מאד במקרא כולו אך בוודאי אין אנו מצפים למצוא אותו במספרים גדולים בטבע או את עצמותיו באתרים ארכיאולוגיים. ברור שתכונותיו המיוחדות של האריה הטביעו את חותמן על האדם. זו אמנם דוגמה קיצונית אך באופן דומה ניתן לשער שקיימים מינים שאין להם תואר והדר ולכן אין במקורות התייחסות אליהם. ייתכן אם כן שתכונותיו של איל הכרמל סיפקו השראה לאדם ומכאן אזכוריו הרבים יחסית.
מאפייני האיל על פי המקורות
האיל הוזכר בתורה יחד עם הצבי בהקשר לסוגיית היתר אכילת "בשר תאווה" ("בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל") כסמלים לחיה חופשית המותרת בשחיטה מחוץ למקדש בלי מגבלות בניגוד לבהמות שמהם הובאו הקרבנות. ניתן לטעון שמינים אלו נבחרו משום שאותם הרבו לאכול כפי שאכן משתמע מהממצא הארכיאו-זואולוגי ומכאן נוכל להסיק שהיחמור הוא ה"איל". על פי הצעה זו אין להתייחס למספר האזכורים במקרא כשלעצמו אלא לשלושת הפסוקים הספציפיים המציינים במפורש את הצבי והאיל כדוגמה לחיות נאכלות. הוכחה זו איננה חד משמעית משום שניתן להציע הסבר חלופי לבחירת הצבי והאיל. ייתכן שהתורה נקטה בצמד המינים "כצבי וכאיל" כדרך מקוצרת למניית כל רשימת החיות שבפרשת "ראה". גם שם מופיעים הצבי והאיל ראשונים ברשימה, ובסדר זה. כוונת התורה, אם כן, לומר "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל וכו'" כלומר תאכל בשעריך כפי שאתה אוכל את החיות כולן. על פי הצעה זו ההשוואה לצבי והאיל איננה מבטאת את תפוצתם הרבה יותר אלא את היותם ראשונים ברשימת החיות (רשימה הערוכה על פי גודל החיות). רעיון חביב לבחירת הצבי והאיל מופיע בדף קשר של ישיבת "הר עציון" כאן.
האיל היה סמל לקלות רגלים ויופי או חיי חופש. "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר וכו'" (בראשית, מט כ"א) ו"אילת אהבים ויעלת חן וגו'" (משלי, ה י"ט). היחמור בוודאי איננו מצטיין בתכונות אלו בהשוואה לאיל הכרמל. כאמור לעיל, היחמור קל לציד משום שאין הוא זריז. אמנם אין אנו מבינים את המדרש "חולל אילות תשמור - אילה זו רחמה צר וכו'" (בבא בתרא, טז ע"ב) במלואו, אך אולי גם כאן יש רמז לכך שהאילה היא המין הקטן ביותר מבין מיני האילים.
תפוצת הבובאל
סעודת שלמה המלך נערכה בפאר והדר ושפע רב כמתואר בפסוקים במלכים א'. מספר הבהמות שנזבחו גדול ביותר ועליהם נוספו החיות ("מלבד מאיל וצבי ויחמור וברברים אבוסים"). הצבאים והיחמורים עשויים היו לספק ללא קושי מספר פרטים גדול כפי שמשתמע מהמחקר הארכיאו-זואולוגי הנוכחי. בין אם נניח שה"יחמור" הוא יחמור ובין אם נניח שהוא בובאל יחסר לנו מין אחד להשלמת שלישית החיות מעלות הגרה בסעודה. אם ה"יחמור" הוא היחמור הרי ש"איל" איננו נפוץ בארץ ואם ה"יחמור" הוא הבובאל הרי שמספר ה"יחמורים" בסעודת שלמה קטן. על פי הדיווח של המחקר הבובאל עומד במקום השלישי לאחר הצבי והיחמור בדירוג של מספר האתרים שבהם נמצאו שרידיו אך מספר זה קטן מאד בהשוואה לשני הראשונים. הוא נמצא ב – 8 אתרים לעומת 72 בצבי ו – 66 ביחמור. אם אכן "מדד התפוצה" מבטא את שכיחות בעל החיים הרי ששכיחות הבובאל איננה מספיקה על מנת לספק את הדרוש לסעודת שלמה. קושי זה קיים גם למזהים את ה"איל" כמין איל הכרמל אלא שכאן ניתן להציע שגם האיל האדום נכלל בקבוצה. על פי ספירה זו מספר האתרים הכולל בהם נמצאו אילים הוא כ – 30 (איל אדום – 14, איל אדום/יחמור – 20, איל הכרמל – 6). הסעיף "איל אדום/יחמור" כולל שרידים שלא ניתן היה לקבוע בהם באיזה מין מדובר (10). בגלל הספק הוספתי כמחצית מהפרטים בקבוצה זו לאיל האדום.
הדמיון בין היחמור והאיל
"חלי דיחמורתא סבור רבנן למימר ביעי נינהו ואסירן, אמר רב ספרא: זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא ואזיל בתר יחמורתא ונתרי וכו'" (11) (בכורות, ז ע"ב). גם את מדרש זה איננו מבינים במלואו אך ייתכן וניתן להסיק ממנו שהאיל והיחמורים קרובי משפחה ולכן תתכן החלפה בין נקבת האיל ליחמורה. קשה לשער שמדרש זה מתייחס לבובאל השייך למשפחת הפריים ושונה מאד במבנהו וצורת קרניו מהאילים. למרות הדמיון, לכאורה, בין האיל והיחמור העלול לגרום לאיל לטעות בזיהוי קשה להניח שהתורה כללה בשם "איל" מינים שוני גודל כמו איל הכרמל והיחמור. היחמור שוקל פי 2.5 ממשקל איל הכרמל, קרניו שונות מאד במבנן (הן יוצרות משטחים רחבים) והוא חי בבתי גידול פתוחים. ייתכן והשם "יחמור" כלל גם את האיל האדום אך קשה להניח שה"איל" כלל את היחמור והאיל האדום. כפי שכתבו החוקרים הרי שהקריטריונים של התורה לקביעת קבוצות בעלי החיים אינם טקסונומיים ואם אכן כך הוא מדוע הכלילו בקבוצה אחת מינים כה שונים רק משום שהם בני משפחת האילים.
סדר המינים בפרשת "ראה"
על פי ההצעה שה"יחמור" הוא הבובאל אין הגיון סיסטמטי בסדר החיות שנמנו בפרשת "ראה". על פי ההצעה שהיחמור הוא ה"בובאל" ו"איל" הוא יחמור הרי שבראש הרשימה נמנו המינים הנפוצים ביותר אך מה לגבי המשכה? מהו המדד לסידור המינים אקו, דישון, תאו וזמר? על פי ההצעה לזהות את ה"יחמור" כיחמור נראה שהרשימה, על פי הזיהויים שהיו מקובלים עד היום, מתארת את המינים על פי גודלם כפי שהוא מתבטא במשקלם.
הביולוגיה של היחמור
המין יחמור (Dama dama) מתחלק לשני תת מינים. תת המין האירופי (Dama dama dama) ותת המין הפרסי (Dama dama mesopotamica) שכפי הנראה היה המין הנפוץ בארץ ישראל כפי שנקבע על פי שכיחות עצמותיו באתרים ארכאולוגיים. הוא היה מצוי למדי בחורשים צפופים בגליל והכרמל. אורך גופו של היחמור הפרסי מגיע לשני מטרים, משקלם הממוצע של הזכרים הוא 80 ק"ג, ושל הנקבות רק כ- 50 ק"ג. צווארו הזכר עבה במיוחד. בכל לידה ממליטה הנקבה בין וולד אחד לשניים. תוחלת החיים של היחמור הפרסי היא כ- 16 שנים. מבין שני הזוויגים, רק לזכר יש קרניים (דו פרצופיות זוויגית). קרני היחמורים שונות משאר האיילים במבנה השטוח של סעיפי הקרניים.
משנות ה- 20 של המאה ה- 20 היחמור הפרסי לא נצפה עוד בטבע, וגם לא בגני חיות. בשנת 1956 נתגלה בדרום מערב איראן עדר יחמורים פרסיים, כ- 25 במספר, לאחר כמה עשורים שסברו כי נכחד מן העולם. מן העדר הזה נתפסו ונלקחו מספר פרטים לשם הקמת גרעין רבייה בגן החיות קרונברג שבגרמניה. בשנת 1976 הובאו לארץ שני זוגות מגן החיות הגרמני. שנתיים אחרי כן, בטיסה האחרונה של אל-על מטהראן לפני המהפכה, הובאו לארץ עוד כמה נקבות מגן החיות הפרטי של השאה המודח. על מנת להציל את המין הנדיר הזה מהכחדה הוקם גרעין רבייה בחי-בר כרמל. בשנת 1995 היו בו כבר יותר מ- 150 פרטים והחל מבצע לשחרור יחמורים לטבע. בשנת 1996 שוחררו יחמורים בנחל כזיב בגליל העליון. מדי כחצי שנה מועברת לשחרור בטבע קבוצה בת 10-15 יחמורים מחי-בר כרמל ומגני חיות בארץ. בטבע חיים כיום יותר מ- 100 פרטים. היחמורים נפוצים עתה באזורים שונים בגליל המערבי. זהו העדר הגדול ביותר של יחמור פרסי החי בטבע. בשנת 2005 הוחל בשחרור יחמורים לטבע גם בשמורת נחל שורק שבהרי יהודה. היחמורים הובאו מגרעין רבייה שהוקם בגן החיות התנ"כי שבירושלים. בישראל חיים כיום כמחצית מאוכלוסיית היחמור הפרסי בעולם כולו.
(1) ראה סקירה נרחבת של ההצעות השונות במאמרו של א. ביליק, ,'היחמור', בית מקרא ניסן תשי"ח.
(2) להלן אסתייג מהחלק הראשון של הנימוק משום שהיחמור התגלה כנפוץ מאד.
(3) ז. עמר, ר. בוכניק וג. בר-עוז, 'זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה', 2008 קתדרה 132: 33-55. ראה סכום בעברית: "מי היו החיות שהותרו למאכל בתורה".
(4) לענ"ד חשוב היה לציין גם את מספר העצמות שנמצאו באתרים על פי המינים השונים. כמו כן היה חשוב לדווח, לשם ההשוואה, על הממצאים הנוגעים לעצמות בעלי חיים מבויתים וחיות ציד שאינן מבין מעלי הגרה.
(5) על מנת להדגיש את שכיחותם של האזכורים בספרות התורנית החוקרים הביאו בחשבון גם את הספרות התורנית מהתקופות שלאחר מקרא, ולענ"ד, ללא הצדקה. ניתוח אזכורים אלו מלמד שרובם מהווה חזרה על מספר מצומצם יחסית של האזכורים במקרא ואין מדובר באזכורים בלתי תלויים. העיסוק המאוחר הרב ב"איל" קשור בעיקר לסוגיית "שחוטי חוץ" (תמיד בצירוף של "כצבי וכאיל") ולמדרשים העוסקים באיל כסמל.
(6) מעניין לציין שתופעה זו נמצאה גם במחקר שנערך באתר נווה דוד מהתקופה האפי-פליאוליתית שבו גם היחמור והצבי היו חית הציד העיקרית.
G. Bar-Oz and T. Dayan, ' The Epipalaeolithic Faunal Sequence in Israel: A View from Neve David', Journal of Archaeological Science, 1999, 26, pp. 67–82
(7) לפחות על פי מחקרו של West וחבריו, החל מתקופת הברונזה אספקת הבשר התבססה על גידול בהמות מבויתות ואילו ציד התנהל רק באופן מיקרי. הדבר עשוי להסביר את כמות הממצאים המעטה שמצא המחקר במינים הניצודים.
D. West et al, 'Analysis of Faunal Remains Recovered from Tell Nimrin, Dead Sea Valley, Jordan, Dead Sea Valley, Jordan'.
(8) Batty, K. 2002. "Alcelaphus buselaphus" (On-line), Animal Diversity Web.
(9) ולכן אין צורך להניח שבשר יחמורים יובא לנגב כפי שמניח המחקר. על פי J. Clutton-Brock הרומאים העבירו עדרי יחמורים אפילו מעבר לים. יש המקדימים וסוברים שכבר הכנענים הביאו את היחמור לאנגליה ויש הטוענים שמוצא היחמורים שבמערב אירופה ואנגליה הוא בפרטים שהובאו על ידי נוסעי הצלב לצרפת.
J. Clutton-Brock, 'A natural history of domesticated mammals'. Cambridge University Press, Cambridge. 1999. 238 pp.
(10) האבחנה בין עצמות איל אדום ויחמור קשה במיוחד.
M. LISTER, 'The Morphological Distinction Between Bones and Teeth of Fallow Deer (Dama dama) and Red Deer (Cewus elaphus)', Internationd Journal of Osteoarcbaeology, 1996, 6 (2) 119-143.
(11) פירוש: ועוד בענין דברים היוצאים מן החי. חֲלֵי דְּיַחְמוּרְתָּא [גושים של יחמורה, שהיא פולטת מרחמה], סְבוּר רַבָּנַן לְמֵימַר [חשבו חכמים לומר]: בֵּיעֵי נִינְהוּ וַאֲסִירַן [ביצים הן, חלק מגופה, ואסורות], כדין איבר מן החי. אָמַר רַב סַפְרָא: זַרְעָא דְּאַיָּלָא [זרע של אייל] הוּא, דְּאָזֵיל בָּתַר אַיַּלְתָּא [שהולך האייל אחרי האיילה] כדי להזדווג עמה, וְאַיְּידֵי דְּרַחְמָהּ צַר לָא מִזְדַּקְּקָא [ומתוך שרחמה צר אינה מזדקקת לו], וְאָזֵיל בָּתַר יַחְמוּרְתָּא [והולך אחר היחמורה
רשימת מקורות:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 35-36).
לעיון נוסף:
אלקנה ביליק, "חיות טהורות בתורה ובנ"ך".
הרב דוד כוכב, "העלאת חיה למזבח".
זהר עמר, 'לזיהוי האיל, הצבי והיחמור', על אתר, ט"ו (תשס"ט), עמ' 7-20.
Z. Amar et al, 'The contribution of archaeozoology to the ritually clean ungulates mentioned in the Hebrew bible', 2010, The Journal of Hebrew Scriptures 10
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.