הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "ואזדא לטעמיה" / "ואזדא לטעמייהו"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין פא ע"א-ע"ב
"אלא אמר רבא, הכי קא אמר רב המנונא: אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים, כיון, דכמה דלא זריק דם - לא מישתרי בשר, מעידנא דקא שחיט הואי התראת ספק, והתראת ספק לא שמה התראה.
ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: היא חולין ובנה שלמים, שחט חולין ואח"כ שחט שלמים - פטור, שלמים ואח"כ חולין - חייב. ואמר רבא: היא חולין ובנה עולה, לא מיבעיא שחט חולין ואח"כ שחט עולה - דפטור,
אלא, אפילו שחט עולה ואחר כך שחט חולין פטור, שחיטה קמייתא לאו שחיטה בת אכילה היא."
1.
רבא הסביר בדברי רב המנונא, ש"התראת ספק לא שמה התראה" ולכן אין מלקות במקרה כזה.
2.
ועל זה אומרת הגמרא שרבא "הולך" לשיטתו בסוגיה "אחרת".
3.
לכאורה משמע שהביטוי "ואזדא רבא לטעמיה" בא לומר שעיקר העיקרון של רבא נאמר בסוגיה ה"אחרת".
4.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רמה:
הוא מעיר הערה שלא קשורה לאמור לעיל:
ואזדא ר"פ לטעמיה, הדרך הוא דאותה המימרא שנייה דמייתי איהו גופיה אמרה ולא משם אחרים
ומדברי הר"ן ז"ל בחידושי נדה למדתי דאף היכא דמייתי לה משמא דאחרים שייך לומר כן היכא דמפקו לה מקרא דכיון דקרא קא דריש כ"ע מודו ביה
איברא דלמאי דאסיקנא לקמן בכללי הרי"ף ז"ל בראיות נכונות דמסתמא כל האומר דבר בשם אחר הכי ס"ל אם לא שחולק עליו בפירוש ע"ש
אפילו לא מפקו לה אחרים מקרא שייך שפיר לומר ואזדא ר' פלוני לטעמיה כיון דמן הסתם ס"ל כוותיה.
ה"יד מלאכי" מגיע למסקנה שהביטוי "אזדא לטעמיה" מלמד שגם המימרא השנייה נאמרה על ידי אותו אמורא שאמר את המימרא הראשונה, ולא אמר בשם חכמים אחרים. אמנם יש מקרים שמדובר ש"ואזדא... לטעמיה..." שהחכם אמר דווקא בשם חכם אחר והדגש הוא שהחכם מסכים לדעתו של החכם ה"אחר" ולכן נקרא "ואזדא לטעמיה".
5.
בהמשך הסוגיה יש פעם נוספת ביטוי דומה:
גמ'. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ושני לשלחנו, אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה - פטור, דקם ליה בדרבה מיניה. אמר ליה רבי יוחנן: זו - אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה! אלא, פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה - חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו, ולא אתרו בו משום עבודה זרה. ור"ש בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה - פטור, כי לא אתרו ביה - נמי פטור.
ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר,
רבי יוחנן אומר חייב,
וריש לקיש אומר פטור;
רבי יוחנן אומר חייב - דהא לא אתרו בו, וריש לקיש אומר פטור - דכיון דכי אתרו ביה פטור, כי לא אתרו ביה - נמי פטור.
וצריכא, דאי אשמועינן בהא - בהא קאמר רבי שמעון בן לקיש, אבל בהא - אימא מודי ליה לרבי יוחנן; ואי איתמר בהא - בהא קאמר רבי יוחנן, אבל בהא - אימא מודי לרבי שמעון בן לקיש, צריכא.
בסוגייתנו יש מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש. לגבי העיקרון של "קם ליה בדרבה מיניה" – שמקבל את העונש החמור ונפטר מהעונש הקל. [אם חייב מיתה יהיה פטור ממלקות ו/או מממון].
6.
רבי יוחנן טוען שרק אם חייב ממש בעונש החמור כי התרו בו על אותו עונש,
7.
ואילו ריש לקיש טוען שאם היו מתרים בו היה חייב מיתה אז אפילו אם לא התרו בו ובפועל למעשה לא חייב מיתה, בכל אופן נחשב כאילו קיבל העונש החמור ויהיה פטור מהעונש הקל.
8.
והגמרא מציינת "ואזדו לטעמייהו", דהיינו הם נחלקו באותו עיקרון גם במקום אחר. והגמרא עושה "צריכותא" ומסבירה מה החידוש בעיקרון של כל אחד מהם בכל אחד מהמקרים.
9.
מה משמעות הביטוי "ואזדו לטעמייהו" כאן?
10.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם בבא בתרא דף סה א).
אומר השל"ה, לפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו,
10.1
ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך?
10.2
ואולי זוהי כוונת הגמרא בסוגייתנו, "ואזדו לטעמייהו" – קושיה: מדוע נחלקו פעמיים באותו עיקרון?
10.3
ולצורך התרוץ הגמרא בסוגייתנו עושה "צריכותא" כדי ללמדנו, שיש צורך מיוחד בהצגת מחלוקתם בשתי סוגיות שונות.
11.
באמור בסעיף 5 ואילן מובר על מחלוקת אואים שלעה נאמר בלון רבים "ואזאו לאעמייהו".
11.1
ואילו בסעיף 1 והלאה מדובר על מימרא של אמורא יחיד, שעליה נאמר "ואזדא לטעמיה" - בלשון יחיד. ועל כך לא מובא בשל"ה שאולי הלשון מרמז על קושיה.
12.
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטז:
וחילק לי מורי קרובי דבמס' מכות [טו.] דפליגי לפרש הברייתא אי בטלו ולא בטלו ואי קיימו ולא קיימו, התם שייך לומר ואזדו לטעמייהו,
כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו,
אבל בפסחים דפליגי בסברא דנפשייהו משום הכי מסיק ודאי איפליגו בה חדא זימנא.
ובכתובות פרק אלו נערות [כתובות דף לד:] מסיק נמי ואזדו לטעמייהו גבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר, משום דמעיקרא לא פליגי בסברא דנפשייהו כי אם לתרץ המשניות באו, דומיא דרבא דאמר התם לעיל לעולם בטובח על ידי עצמו וכו' ואזדא רבא לטעמיה. ובאותו ואת בנו [חולין דף פא:] אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה וכו' ואזדו לטעמייהו, [אע"פ ד]פליגי בסברא דנפשייהו, י"ל הא מסיק בתר הכי צריכא, אבל בכתובות לא מסיק צריכא משום דלא פליגי בסברא דנפשייהו[נח].
הוא קובע, שבמקום שהאמוראים נחלקוו בסברת עצמם אז הגמרא נדרשת ל"צריכא" - מדוע האמוראים נצרכו לחלוק בשתי סוגיות שונות. והוא מוכיח זאת מסוגייתנו.
13.
ראה מה שכתבנוו על הסוגיה המקבילה - כתובות דף לד - בקשר לקביעת הסוגיה העיקרית כשהגמרא קובעת "ואזדו לטעמייהו".
