סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

שפתה של ההלכה / אלכס טל

חולין עח ע"א - פג ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

חרף המטען ההגותי המצוי בפסוקים ובדברי חכמי ימי הביניים ביחס לדין 'אותו ואת בנו', בשיח התלמודי-הלכתי הוא לא קיים. זהו דיבור אחר של דבקות


וְשוֹר אוֹ שֶה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב, כח)

תחילתו של הפרק החמישי במסכת חולין בדף עח וסופו בדף פג. לימוד של שישה ימים – שני עד שבת. כל כולו של הפרק, הנלמד בפחות משבוע, עוסק בציווי 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'. נעיין נא בסוגיה אחת ממנו.


שמועה כפולה

המשנה הראשונה פותחת בהצהרת עקרונות בדבר תחולתו של האיסור:
אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.

לאחר הסבר מפורט, מובאות במשנה מספר אפשרויות שבהן הדין אינו כה ברור. וכך שונה המשנה השלישית:
השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין.

כלומר, אם שחיטת אחת מן הבהמות אינה ראויה לאכילה, הרי שלדעת ר' שמעון אין בשחיטות מעין אלה כדי להצטרף לשחיטה תקינה של הבן (או האם), ואין בצירוף זה משום איסור. על כך חולקים חכמים, בסוברם שתוצאת השחיטה אינה מעלה או מורידה, כל זמן שמבחינה טכנית היא נעשתה בצורה תקינה.

שורשה של סוגיית התלמוד שעל חלק זה של המשנה מארץ ישראל, ונופה בבבל. הסוגיה מביאה מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש – חשובי האמוראים בדור השני, תושבי טבריה, שהיו חברים בלימודם וגיסים בקרבתם. וכך מהלכה של הסוגיה (בתרגום חלקי לעברית):

[1]
אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ושני לשלחנו (לצרכיו האישיים), אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה - פטור, דקם ליה בדרבה מיניה (שקם לו בגדול ממנו). אמר ליה רבי יוחנן: זו - אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה! אלא, פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה - חייב, כגון שהתרו בו משום אותו ואת בנו, ולא התרו בו משום עבודה זרה. ור' שמעון בן לקיש אמר: כיון שכאשר התרו בו פטור, כאשר לא התרו בו - גם פטור.

[2]
והולכים שניהם לטעמם, שכאשר בא רב דימי (מארץ ישראל לבבל), אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר (כאשר אדם עשה מעשה שיש בו איסור מיתה או מלקות, ביחד עם איסור ממון), רבי יוחנן אומר חייב (גם במיתה וגם בממון), וריש לקיש אומר פטור (מממון); רבי יוחנן אומר חייב – שהרי לא התרו בו, וריש לקיש אומר פטור – שכיוון שכאשר התרו בו פטור, כשלא התרו בו גם פטור.

[3]
וצריכא, שאם היו משמיעים בזה, בזה אומר רבי שמעון בן לקיש, אבל בזה – אולי מודה לו לר' יוחנן; ואם היה אומר בזה - בזה אמר רבי יוחנן, אבל בזה – אולי מודה לרבי שמעון בן לקיש. (ולכן) צריכא (צריך את שניהם).


העיקרון הידוע של 'קים ליה בדרבה מיניה' קובע שכאשר במעשה אחד עובר העבירה מתחייב בעונשים כפולים, הוא יהיה חייב רק בעונש החמור, המבטל את הקל ממנו. עיקרו של הכלל נוגע ליחס שבין ענישת גוף (מוות או מלקות) לבין ענישה ממונית. בהתייחסו למשנה, אומר ר' שמעון בן לקיש כי הענישה על 'אותו ואת בנו' מתבטלת כאשר היא מלווה באיסור שחיטה לעבודה זרה שדינה מוות. ר' יוחנן מבטל את חשיבות מאמרו של גיסו בהינף יד (מזלזל?): 'זו - אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה!', ובמקומה הוא מעלה הלכה המכניסה משתנה נוסף למשוואה – התראה. היינו, 'קים ליה בדרבה מיניה' חל רק כאשר עובר העבירה הותרה לפני שעבר על העבירה החמורה. שהרי כאשר זו נעשתה ללא התראה היא לא מלווה בעונש, ואז יחול העונש הקל. ר' שמעון בן לקיש טוען לעומתו שהחשוב הוא היחס העקרוני בין שתי העברות, ולא מצב הענישה בפועל. אם בהתראה שחיטה לעבודה זרה מבטלת את עונש הלאו, היא מבטלתו גם ללא התראה.

סוגיה זו הורדה מארץ ישראל לבבל על ידי אחד מה'נחותי' הידועים – רב דימי. אמוראים אלו, יותר משהיו חשובים בפני עצמם, חשובים היו בזכות היותם צינור מעבר של שמועות בין מרכזי התורה שבבבל ובארץ ישראל. אחת מן השמועות שהביא רב דימי ממסעותיו הייתה מחלוקת זהה בין ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש. כיוון שכך, מקשרת הסוגיה (הבבלית כבר) בין שתי המחלוקות. אולם, בשונה מן המחלוקת הפרטית, זו של רב דימי מנוסחת בצורה כללית ביותר: 'חייבי מיתות, חייבי מלקות, ודבר אחר'. מדוע אם כך צריכים ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש לשְנות את מחלוקתם פעמיים?

מהלך תלמודי זה נפוץ מאוד הוא, וההנחה שעומדת מאחוריו היא שחכמים לא יחזרו על שמועותיהם לחינם. אם חזרו, יש להבין מדוע. במקרים רבים, כמו גם בזה שלפנינו, לא חייבים לקבל הנחה זו לגופה; שהרי ייתכן שבזמן מסוים דנו האמוראים בענייני 'אותו ואת בנו', ואז חיוו דעתם באותו עניין, ואלו בזמן אחר (קודם או מאוחר לזמן זה) ניסחו את דבריהם בצורה כללית ועקרונית יותר. אך התלמוד אינו הולך בדרך זו, אלא מפרש מדוע מן ההלכה האחת לא ניתן ללמוד בהכרח על השנייה ולהיפך, וכיוון שכך, שתי ההלכות נצרכות. מהלך זה מכונה 'צריכותא', וברגיל הוא מסתיים במילה 'צריכא', היינו שתי ההלכות צריכות היו להיאמר והן לא מיותרות.
 

נטול טעם

זהו אם כן מהלכה של סוגייתנו, מהלך רגיל למדי, המוכר לכל המצוי בין דפי התלמוד. אלא שחלק הצריכותא של סוגייתנו (שלב 3) צורם משהו; ברגיל, סוגיית צריכותא מפרשת מדוע אין להקיש מעניין אחד על חברו ולהיפך, ואילו כאן אין פירוט כזה! מדוע ב'זה' יאמר ר' יוחנן כך וב'זה' יאמר אחרת? ואכן, את שהחסיר התלמוד ממלאים הראשונים, ובראשם רש"י ותוספות על אתר. אך עדיין, העיקר חסר מן הספר, ואת הלומד מלווה תחושה סתמית, כאילו המהלך מובא לצאת ידי חובה ותו לא.

ובאמת, את הפרק כולו מלווה תחושה מוזרה – משהו חסר. נחזור לראשונות ונצטט את מקור איסור אותו ואת בנו, אך הפעם בליווי הפסוקים הסובבים אותו (ויקרא כב, כו-לא):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'. וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד. וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי ה'. וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'.

שתי מצוות מופיעות בקטע זה ולשתיהן הקשר של רחמים: 'שבעת ימים תחת אמו', ו'אותו ואת בנו'. הדגשת קבלת הקרבן לרצון, וכפל ההכרזה 'אני ה'' השמורה למצוות חשובות, מלמדים כי בעיקרון הראוי להעמקה ועיון מדובר. ואכן, הוגי ימי הביניים התעכבו על פסוקים אלו ולמדו מהם עקרונות חשובים. כך למשל מלמד הרמב"ם במורה הנבוכים ג, מח:

ואמנם מצוות שחיטת בהמה היא הכרחית... וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים, כיוונה התורה לקלה שבמיתות... וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאוד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם...

הרמב"ן אינו מסכים לכך, ומעלה כיוון אחר (דברים כב):

וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר.

הדברים ידועים ומפורסמים, אך כל זה אינו מוזכר בפרקנו אפילו במילה אחת! משנה אחר משנה, סוגיה אחר סוגיה, דנות אלה בפרטים מפרטים שונים הקשורים באיסור, ואף לא מילה על מהותו. יבוא הקורא ויאמר: אך זוהי דרכם של חז"ל, הממעטים בעיסוק בטעמיהן של המצוות. אכן. אך היא הנותנת – מדוע זה כך? מדוע ישנה שתיקה רועמת במקום שהתורה עצמה קוראת לנו לשים לב?!
 

מעמד אוטונומי

קולמוסין רבים נשתברו על שאלה זו, ואין אנו מתיימרים לגעת אפילו בקצה קצהָ. אך פטור בלא כלום לא אפשר. עיסוק מופגן בפרטי ההלכות תוך התעלמות מהסיבה להן מצביע כי להן מעמד בזכות עצמן. בשבוע שעבר, במאמר מנומר באי דיוקים ובאמירות כוללניות (מדי), הצביע ידידי יהושע גרינברג על עקרותו של עולם ההלכה ועל חוסר הרלוונטיות שלו. נקודת המוצא שלו היא בנתק של דורנו מאלה שקדמו לו, ובשבר בין היהודי הדתי-לאומי לבין הוריו וסבותיו. אך כפי שעולה משורות אלו, העיסוק בפרטי ההלכות במנותק משורשן קדום הוא, והדבר הטריד כבר את חכמי ימי הביניים, דורות הרבה לפני פרוץ הנאורות, ההשכלה וגאולת ישראל לדורותיה. כיוון שכך, מסתבר שמדובר פה באמירה עמוקה יותר על מקומה של ההלכה ועל עולמה הטכני, אמירה שאינה תלויה בזמן כזה או אחר.

דיסוננס כה בולט בין קריאת פסוקי התורה לסוגיות 'אותו ואת בנו' מחייב הסתכלות מעמיקה יותר על עולם ההלכה כממצע בינינו לבין בוראנו. ההלכה באה לענות על בעיות קיומיות שבין האדם לקונהו, ובעצם כבר חז"ל עצמם התלבטו בבעיות אלו:

"זה אלי ואנוהו", ר' ישמעאל אומר: וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו, אלא אנוה לו במצות; אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפילה נאה.
אבא שאול אומר אדמה לו, מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון... (מכילתא דר"י, בשלח, פ"ג).


כנראה שלדבר עם הקב"ה ישירות זה לא כל כך פשוט, ואין בניסיון לעשות זאת דרך ההלכה משום רמאות.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר