ושמחת בחגך
חולין פג ע"א
"מתני'. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה".
מצוות ושמחת בחגך מתקיימת באכילת בשר, כדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו הלכה יח: "והאנשים אוכלין בשר... שאין שמחה אלא בבשר". דבריו שיש שמחה בבשר אמורים אף שלא בזמן בית המקדש, ומקור הדברים במשנה במסכת תענית דף כו ע"ב: "משנכנס אב ממעטין בשמחה... ערב תשעה באב... לא יאכל בשר". ומקרא מלא דיבר הכתוב בישעיהו כב, יג וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן. טבעי איפוא שבערב הרגל מרבים בקניית בהמות לשחיטה.
למה נחסרו מימים אלו שני ימים טובים – אחרון של פסח וראשון של סוכות? כתב רש"י: "ביום טוב האחרון של חג - היו מרבין בשמחה מפני שרגל לעצמו הוא וחביב עליהן". זה הטעם ששמיני עצרת לא נפקד מימי השמחה האלו. ומבואר מדבריו שבשביעי של פסח לא היו מרבים בו כל כך בשמחה כי אינו רגל לעצמו אלא המשך הפסח. וכיון שאינו רגל לעצמו גם אינו חלוק בקרבנותיו (מסכת ערכין דף י ע"ב).
ולמה נפקד יום טוב ראשון של סוכות? פירש תוספות: "והא דלא חשיב הכא ערב יום טוב ראשון של חג, אומר ר"ת משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להן פנאי להרבות בשחיטה כל כך". לכאורה משמע מדברי ר"ת שמעיקר הדין ראוי להרבות בבשר כמו בראשון של פסח, ורק משום חוסר בפנאי לא היו מרבים דיים בשחיטה.
אך יש להוסיף ולפרש שהסוכה והלולב הם סיבה שגם לכתחילה אין צורך בריבוי בבשר.
שכן הובא בשם הגר"א בספר קול אליהו:
"בפסוק (דברים טז, טו) שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח, ודרשו חז"ל במסכת סוכה (דף מ"ח) והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון של חג, וכבר נתקשו בזה הלא אכין ורקין מיעוטין הן.
אמנם י"ל דהנה בחג הסוכות יש כמה מצות שיש לשוש עליהם, סוכה לולב אתרוג הדס ושמחת בית השואבה, וכל אלה הענינים נוהגים רק בשבעת ימי החג, אבל ביום השמיני אין עוד בכל אלה, ולא נשאר לפני האדם רק שמחת החג לבדו, וזהו שאמרו והיית אך שמח ולא יותר ע"כ בא לרבות ליל יו"ט אחרון, אבל באמת מיעוט הוא. (חי' מהר"ץ חיות על הש"ס. נתינה לגר)".
מבואר שביום טוב ראשון של סוכות השמחה נעשית במצוות החג. ורק בשמיני עצרת השמחה אינה אלא בחג עצמו ובמאכלות שלכבודו. וזהו שאמר רש"י "ביום טוב האחרון של חג - היו מרבין בשמחה מפני שרגל לעצמו הוא וחביב עליהן", השמחה היא בעצמותו של הרגל, ולא במצוות. וחביב הוא על ישראל, וגם הם מתחבבים בו לפני קונם, כדברי המדרש בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כח ד"ה ביום השמיני עצרת: "והקרבתם אשה עולה לי"י פר אחד איל אחד (במדבר כט, לו). אמר רבי פינחס בן חמא שבעים פרים היו שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם שישבו בשלווה. ... אמר הקדוש ברוך הוא, בניי, כל ימי החג אנו סורחין עם האורחים, אני ואתם נסעוד היום הזה, הוי פר אחד איל אחד".
מעתה מבואר שחוסר הפנאי משום העיסוק במצוות החג שבחג הראשון אינו חיסרון, אלא הוא עצמו השמחה, ולכן אין ישראל נצרכים לשמחה גם בבשר רב.
