די לו בקב חרובין
חולין פו ע"א
"ומי נפל ליה {לרבי חייא} יאניבא בכיתניה?! והאמר רבין בר אבא, ואמרי לה אמר רבי אבין בר שבא: משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים, ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם, ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו!
כי מהניא זכותייהו - אעלמא, אדידהו – לא.
כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו - ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
צריך ביאור,
מה ענין הסתפקותו של רבי חנינא במועט בקב חרובין, לפשתנו של רבי חייא שלקה מן שמיא?
ואמנם משום קושיה זו ביאר רש"י: "די [לו] בקב חרובין - מתפרנס בצער ובצמצום". כלומר שלא מרצונו הסתפק בקב, אלא שכך פסקו לו מן השמים.
וכן פירש רש"י בסוגיה זו הנמצאת גם במסכת תענית דף כד ע"ב: "חסר לחם היה, ומתגלגל היה בחרובין". וכן במסכת ברכות דף יז ע"ב: "אינן נזונין - שאין להן כדי צרכיהם ומתפרנסים בקושי".
ומדוע לא זכה לשולחן בעולם הזה?
כתב רש"י: "כדרב יהודה - דאמר זכותא דצדיקי לאחריני מהני ולא לדידהו בהאי עלמא".
כוונתו לרמז שדוקא בעולם הזה אינם נהנים, כדי שיהיה שולחנם שלם לעולם הבא.
אבל החתם סופר הביא פירוש שונה מדברי רש"י, וכתב: "אמנם מורי ורבי בהפלאה אמר די לו שהיו מרוצה ולא ביקש יותר והיה באמת די לו במדת ההסתפקות וסבלנות שלו".
וכך לשון ספר הפלאה בכתובות דף עז ע"ב:
"כל המעולם נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין. ר"ל שהצדיק די לו ומסתפק ולא נחשב בעיניו טובת העה"ז כמ"ש עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
לפירוש זה צריך לפרש שכך היה גם אצל רבי חייא, וברצון ביקש שיבואו לו יסורין כאלו, כי מעלה היא לו, כדברי רבי עקיבא במסכת סנהדרין דף קא ע"א:
"אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו... התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק?... אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער - אני שמח".
וכך מצינו דרכם של חסידים, שהיו מזמינים על עצמם יסורין.
נחום איש גם זו, במסכת תענית דף כא ע"א:
"אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים...
אמרו לו תלמידיו: רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! - אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך!".
ורבי אלעזר ברבי שמעון, במסכת בבא מציעא דף פד ע"ב:
"רבי אלעזר ברבי שמעון... קביל עליה יסורי. באורתא הוו מייכי ליה שיתין נמטי [בערב היו מקפלין תחתיו במשכבו ששים לבדים. רש"י], לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא [בבוקר היו מושכים מתחתיו ששים עריבות מלאות דם כאב, משחין שבא עליו]".
לפי זה, מה שאמרו ברבי חייא "אתא לקמיה דרבי", לא שעשה לבסוף כעצתו, אלא תורה בא ללמוד, בהלכות שחיטה וכיסוי הדם. ומה שאמרו "היכי עביד הכי?" כלומר, איך יתכן שילמדו רבי שיעשה כך.
