מצותן בכך שאני
חולין צ ע"ב
"...כי איצטריך קרא - לגיד הנשה במחובר.
ורבנן - (יחזקאל מ"ה) ממשקה ישראל - מן המותר לישראל.
ורבי - מידי דהוה אחלב ודם.
ורבנן - מצותן בכך שאני".
צריך ביאור,
מה בכך שמצוותן בכך? אדרבה, היא גופא ראיה שאין פסול בהקרבת דבר האסור לישראל, ויתכן אפילו שתהיה מצוה בכך!
ורש"י פירש: "מצותן בכך - חלב ודם הוא עיקר הקרבן".
וקשה מנין לו, הגמרא אמרה "מצותן בכך" ולא הזכירה שהן העיקר. וגם לו יהי כן, מה בכך שהם עיקר הקרבן, אדרבה, מכאן שאפילו עיקר הקרבן יכול להיות דבר שאינו ממשקה ישראל! שהרי כדי לתרץ אין די בכל חילוק בעלמא, אלא נצרך חילוק בדין המלמד שיש בו סברה המבארת גם את הדין הנלמד.
אלא שיש סברה בטענת רבנן. ולדעתם לא נאסר משום "ממשקה ישראל" אלא דבר שנאסר לישראל משום פחיתות. ואילו חלב ודם נאסרו להדיוט דוקא משום שמצוותם לגבוה והם מוקדשים לכך! ממילא אין באיסורם להדיוט פחיתות שייאסרו משום כך לגבוה. וזה פירוש: "מצותן בכך", וזה פירוש דברי רש"י: "הוא עיקר הקרבן".
ורבי יהודה לא חלק על טענה זו, אלא שלדעתו גם גיד הנשה נאסר להיותו קודש לה'. וכפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק לב, לג: "על כן לא יאכלו בני ישראל. על כן לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו". וכיון שניצל הקדישו לגבוה.
או כמשמעות הפסוק בבראשית לב, לב-לג: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה. שכיון שזרחה לו השמש לרפואתו, הודה והקדישו לגבוה.
ולדעת חכמים כיון שסוף סוף לא נצטוו להקריבו לא ניתן להגדירו שיש בו מעלה כל כך.
א"נ לדעתם נאסר משום פחיתות, כי נגעה בו ידו של זר.
