שנשתייר על פכין קטנים
חולין צא ע"א
"ויותר יעקב לבדו - אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה - לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".
וכך גם הדין, הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה פטור מלשלם. כי ישראל בר מחילה הוא (מסכת סנהדרין דף נז ע"א). אבל גזילה שאינה שוה פרוטה והיא בעין, חייבת בהשבון.
ופירש רש"י:
"שנשתייר על פכים קטנים - דכל כלים החשובים וּמִקְנֶה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה ויעבר את כל אשר לו. והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר, וחשכה לו".
כלומר שאם שב לעבור את הנחל, בודאי לא סיים לגמרי את העברת חפציו, ונותרו לו עדיין פכין קטנים.
רש"י כתב שלשון הפסוק הוא: "ויעבר את כל אשר לו", אבל לשון הפסוק הוא: (בראשית לב, כד) וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ, ללא המילה "כל". וצריך לומר שכוונת רש"י היא שמשמעות המילים: וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ – שהעביר את כל אשר לו.
וקשה, כיון שהמשמעות היא שהעביר את כל אשר לו ולא הותיר דבר – בכלל זה גם פכים קטנים, וכיצד מתישב הדבר עם המסקנה שלא הספיק להעביר פכים קטנים?
אלא יש לומר שכיון שאותם פכים – קטנים הם, אין בהם שוה פרוטה, ואינם בכלל "כל אשר לו", שכך הלכה (במסכת בבא מציעא דף נה ע"א) שבפחות משוה פרוטה אין בו דין הודאה ואין הדיינין נזקקין לו. והצורך בפכים קטנים אינו בגופם, אלא רק לְשַׁמֵּר את תכולתם – כמו שנשתמר שמן טהור בתוך "פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול" (מסכת שבת דף כא ע"ב). וכיון שהצדיק חביב עליו ממונו, חזר יעקב על הפכין כדי לשמר בהם את שמנו ויינו.
