משדר להו, וליה לא סבירא ליה
חולין צט ע"ב
"כי אתו לקמיה דרבי אמי, משדר להו לקמיה דרבי יצחק בן חלוב, דמורי בה להיתירא משום דרבי יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה".
תמוה,
כיון שסבר רבי אמי שיש בגידין בנותן טעם, כיצד לא הפרישם מדבר שהוא איסור תורה לדעתו, ולא עוד אלא שהכשילם בו?
הלא הורה רבא במסכת בבא בתרא דף קלא ע"א שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ועליו לפסוק על פי מראה עניו וכפי שדעתו מורה.
וכי ניתן לשלוח כל שואל הוראה לפוסק שיקל לו באותו עניין? הרי על כגון זה קרא רב יוסף במסכת פסחים דף נב ע"ב את הפסוק: "(הושע ד, יב) עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ - כל המיקל לו מגיד לו".
ואמנם לשון רש"י: "וליה לא סבירא ליה - לרבי אמי לאכשורינהו ומיהו כיון דמשמיה דרבי יהושע בן לוי שרי ליה לא מחי בידייהו". משמע שרק לא מיחה בהם, שהרי נהגו על פי חכם, אבל בעצמו לא היה רשאי לשולחם אליו. אלא שקשה שמשמעות לשון הגמרא "משדר להו לקמיה" שבעצמו שלחם אליו.
כעין זה אמרו גם לעיל, במסכת חולין דף מח ע"א:
"דכי אתו לקמיה דרבי יוחנן, משדר להו לקמיה דרבי יהודה ברבי שמעון, דמורי בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון להיתירא, וליה לא סבירא ליה".
גם שם דיקדק רש"י לפרש שלא שלחם לאכול טרפות כפי דעתו, שכתב: "וליה לא סבירא ליה - לרבי יוחנן לא סבירא ליה לאכשורי ומיטרף נמי לא הוה טריף לה ניהלייהו דלא שמיעא ליה מרביה". שאמנם לא סבר להתיר, אבל גם לא סבר להטריף, אלא שרק לא שמע דבר ברור מרבו בדין זה.
אלא יש לפרש, שגם רבי אמי לא סבר בודאות שיש בגידין בנותן טעם, וגם לא חש מעולם בלשונו בטעם הגידין. אלא שלא רצה להורות נגד דעת רבו רבי יוחנן הסובר שהלכה כסתם משנה, ותנא דידן סובר שיש בגידין בנותן טעם, כמו שאמרו בתחילת פירקנו. אבל מעיקר הדין הלכה שאין בגידין בנותן טעם, שכן הלכה כרבי יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן, כמו שהוכיח תוספות במסכת קידושין דף כג ע"א ממסכת מגילה דף כז ע"א, ובתוספות מסכת נדרים דף מה ע"א ממסכת ברכות דף כח ע"ב.
כעין זה מצינו בדברי רבה בר בר חנה במסכת פסחים דף נא ע"א:
"אני שראיתי את רבי יוחנן שאכל - כדי הוא רבי יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו. אתה לא ראית אותו - לא תאכל, בין בפני בין שלא בפני.
ופליגא דידיה אדידיה. דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה, ונטל ספיחי כרוב, ואכל ונתן לי. ואמר לי: בני, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל. אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי הוא רבי שמעון בן יוחי לסמוך עליו, בפניו ושלא בפניו. אתה, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל".
הוי אומר שהתלמיד נוהג בעצמו כדעת רבו, אבל אינו 'טופח להטפיח' עד כדי שיהדר אחר אחרים שינהגו כך גם הם.
