משל הכייס
חולין קב ע"ב
"אמר רבא: את"ל סבר רבי מחשבת אוכלין - שמה מחשבה, חישב לאוכלה אבר אבר ואכלה כולה – חייב.
א"ל אביי: ומי איכא מידי, דאילו אכיל ליה אחר - לא מיחייב, ואכיל ליה האי - מיחייב?!
אמר ליה: זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו".
ר' שרוליק ממתין לרכבת. לפתע הוא מרגיש תחושה מוזרה באיזור כיסו. תנועת יד מהירה והוא לופת את כיס מכנסיו, כאשר בתוך הכיס נמצאת עדיין ידו של הכייס העומד מאחוריו. הכייס שהבין שנתפס הפעם, מנצל את העובדה שידו השנייה עדיין חופשית, והוא מנסה להנצל בעזרת נענוע מפולפל באגודלו.
- וכי רק לך מותר להכניס את ידך לכיס שלי? שואל הכייס בהיתממות.
- מה פתאום?! עונה ר' שרוליק בהפתעה, בהחלט אסור לי להכניס את ידי לכיסך.
- אז גם לי אסור להכניס את ידי לכיסי?? ממשיך להקשות מיודענו.
- לכל אחד מותר להכניס את ידו לכיסו הוא! עונה ר' שרוליק וסבלנותו מתחילה לפקוע.
- אז מה הבעיה! נענה הכייס, והלא דברים קל וחומר! ומה אתה שאסור לך להכניס את ידך לכיסי, מותר לך להכניס את ידך לכיסך, אני שמותר לי להכניס את ידי לכיסי, אינו דין שיהא מותר לי להכניס את ידי לכיסך?...
כיצד יפרוך ר' שרוליק קל וחומר זה?
הכשל המחשבתי נמצא כאשר מגדירים באופן קבוע את הכיס כ"כיס של ר' שרוליק" למרות שעוסקים בבעלים אחרים. האמת היא שכאשר עוברים לדון מדינו של ר' שרוליק לדינו של הכייס, יחד עם זה משתנה מיד גם הגדרתו של הכיס. הכיס לא צריך להיות מוגדר כ"כיסו של ר' שרוליק", אלא או כ"כיסו של בעל היד" או כ"כיסו של אדם אחר".
וכך יענה ר' שרוליק: והלא ק"ו פריכא הוא! מה לי שמותר אני בכיסי שכן אני בעליו, תאמר בך שאסור אתה (תרתי משמע) שכן אינך בעליו!
ואתה תבוא מהדין, להיות כנידון לבית האסורים.
מעתה נבוא לפרש את סוגייתנו.
טוען אביי שאיסור אבר מן החי איסור קבוע הוא לכל ישראל, ולא יתכן שיהיה הבדל בין אדם לאדם – שיהא אחד חייב ואחד פטור.
עונה לו רבא אמת ויציב דיברת, האיסור עומד וקבוע ואינו מבחין בין איש לבין רעהו. אלא שגם דין זה של תלייה במחשבה, גם הוא עומד וקבוע. והוא תלוי במחשבתו של האוכל עצמו. שאין המחשבה משנה את הגדרת ה"חפצא", משנה היא רק את תיאור אכילת ה"גברא". לאמור, כשם שהעבירה תלויה בדעת העבריין, אם מזיד אם שוגג או אנוס, כך גם גודל שיעור אכילתו תלוי לא רק בפעולת פיו אלא גם במחשבתו.
