האכלת חכם באיסור לדעתו
חולין קיא ע"א-ע"ב
"רב נחמן - חלטי ליה ברותחין...
רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן, אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל, אמרו ליה: בר בי רב דלגיו לא אכיל! ומנו? רב בר שבא, אמר להו רב נחמן: גאמו לשבא.
...
רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח, יהיב ליה ולא אכל, אמר ליה: לרבך יהיבי ליה - ואכל, ואת לא אכלת?!
אתא לקמיה דרב, אמר ליה: הדר ביה מר משמעתיה? אמר ליה: חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי {רש"י: לא היו דברים מעולם}".
מדברי רב למדו הרא"ה והריטב"א במסכת סוכה דף י ע"ב שאסור להאכיל חכם בדבר האסור לדעתו.
לפיכך קשה,
הכיצד האכיל רב נחמן את בר שבא?
יש אומרים שאסור לתלמיד להחמיר בפני רבו. אבל מלשון "רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן" משמע שנקלע לשם באקראי ולא היה תלמידו.
אלא שבהסברו השני העלה התוספות אפשרות שאותו כבד נחלט. וכך אמנם משמע מדברי הגמרא – שלרב נחמן היו חולטים את הכבד ברותחין, ולמה ישתנה כבד זה משאר הכבדים שנתבשלו בביתו.
לפיכך מתורץ, רב בר שבא עצמו לא סבר שהדבר אסור, שהרי לא הוזכר מי שמחמיר בחליטה. אלא שהוא רק פיקפק באנשי רב נחמן אם היו בקיאים בחליטה.
מדברי תחילת התוספות "צריך לומר" משמע שהוא העדיף לפרש שכבד זה נחלט. אלא שהוא דחה זאת לבסוף מכח קושיה, שמחלוקת התנאים – "כתנאי" שהביאה הגמרא בהמשך אינה תואמת את מחלוקת האמוראים. אולם קושיה זו היא רק לפי הנחת התוספות שרב בר שבא סבר שאין די בחליטה. ואילו להסבר הנ"ל שרב בר פדא כלל לא חלק והתיר בחליטה, ניחא, שדברי הגמרא כתנאי מוסבים על המחלוקת שהוזכרה לפני כן, שרב זריקא התיר כבד מבושל, ואילו רב הונא ורב נחמן הצריכו חליטה.
ובאשר למעשה שמואל ורבי אלעזר, קשה,
אם אכן חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לחכם דבר האסור לדעתו, הכיצד ניסה שמואל להערים על רבי אלעזר ולהאכילו דבר האסור לו?
אלא ששמואל בחן את רבי אלעזר. הוא ידע שאם רבי אלעזר עצמו סובר שהדבר אסור – הוא לא יאכל, תהיה דעת רב אשר תהיה. וכמו רב הונא ורב חייא בר אשי במעשה המובא מיד אחר כך, שנהגו כדעתם בלא להתחשב בדעת רב רבם. אולם אם כל החמרתו היא רק משום שזו דעת רבו, הרי שאין הדבר נחשב לאיסור לדעתו, ויוכל רבי אלעזר לסמוך על דעת רבותיו האחרים.
נותר לתהות, כיצד טען שמואל "לרבך יהיבי ליה – ואכל" כאשר המציאות לא היתה כן?
תירץ הריטב"א בשם הרא"ה שכוונת שמואל "לרבך" לא היתה לרב, אלא לחכם אחר שהיה רבו.
לדרך זו יש לומר ששמואל התכוין לעצמו! שכן מצינו לשמואל בפרק הקודם דף צה ע"ב שהשתדל להקרא רבו של רבי יוחנן, ולו יהיה זה משום שלימדו דברי הלכה התלויים בחכמות העולם. ושלח לו חישובי עיבור השנה, שכן הצטיין שמואל כבקי בכוכבים כאמור במסכת ברכות דף נח ע"ב. ושלח לו גם דוגמות של טרפות שהיה בקי בהם, שכן הצטיין כרופא כאמור במסכת בבא מציעא דף קיג ע"ב. ולבסוף אכן הצליח בכך. ממילא ראה שמואל את עצמו גם כרבו של רבי אלעזר, להיותו תלמידו של רבי יוחנן.
