החי המת, או לא חי ולא מת
חולין קכא ע"ב
"בעא מיניה רבי זירא מרב ששת: מהו שתציל על הבלועין שבתוכה?
א"ל: מטמאה טומאת אוכלין ומצלת?!
א"ל: אינה מטמאה טומאת נבלות, ולא תציל?!
אמר אביי: אינה מצלת על הבלועים שבתוכה - דהא מטמאה טומאת אוכלין, והרובעה חייב - דהא אינה מטמאה טומאת נבלה".
נחוץ ביאור,
א) למה קבע רב ששת בפשיטות שאין מפרכסת מצילה מטומאה, כדין אוכל, וכי לא ידע כקושיית רבי זירא שגם אין דינה כחי, שהרי אינה מטמאה טומאת נבלות?
ב) למה מתעלם אביי מקושיית רבי זירא ומסיק כדברי רב ששת? האם תורצה קושייתו? ואם כן, כיצד תורצה?
ג) ברישא של דבריו חזר אביי על דברי רב ששת בלא להוסיף דבר, למה אם כן הוא לא אמר: "כרב ששת מסתברא", אלא הציג את דעתו כמימרא עצמאית. ואם חידש דבר מה, מה חידש?
אלא שבקושייתו הלך רבי זירא כשיטתו לעיל בתחילת העמוד, (ואם אין זה אותו רבי זירא – הוא הולך לשיטת רבי זירא מהדור הקודם) שמפרכסת – "יצתה מכלל חיה, ולכלל מתה לא באת". הוא חידש בכך שאין שני מצבים בלבד – חי או מת, קיים מצב ביניים שלישי – לא חי, אך עדיין לא מת.
ואולם לשיטתו הוא נתקשה בדברי רב ששת, במצב ביניים זה טרם נכנסנו לדין מת גמור, וכיצד אם כן כבר ניתן לקבוע בודאות שדין המפרכסת כדין אוכל גמור?
על כך השיב אביי בחידוש תובנה נוסף – אמנם מצב הביניים איננו לא חי גמור רגיל, ולא מת גמור רגיל. אלא שיש לו תכונה עוד יותר מחודשת – הוא נחשב גם לחי וגם למת!
הכיצד?
לעניין משכב בהמה – סוף סוף זו עדיין בהמה, שהרי יש בה רוח חיים.
ואף על פי כן, סוף סוף היא גם הותרה לאכילה, לכן בהמה זו נחשבת גם לאוכל. ודין אוכל הוא שאינו מציל מהטומאה, שהרי עומד הוא לאכילה וכמאן דליתא דמי.
וכך מפורשים דברי התוספות:
"אביי אמר אינה מצלת כו' - וטעמא משום דכי חיה היא לכל דבריה ולכך רובעה חייב, ומכל מקום מטמא טומאת אוכלין כיון דבת אכילה היא".
כלומר שקיום חיים והפיכה לדבר מאכל, אינם בהכרח שני דברים סותרים זה לזה. ויתכן בעל חי שהוא גם לאוכל.
