סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרע"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף ע עמוד ב


בדברי ה'טורי זהב' שאין כח ביד חכמים לאסור דברים שהתורה התירתם במפורש


ידוע בבי מתיבתא חידושו של ה'טורי זהב', בענין הכח שניתן בידי חכמים לעשות גדרים וסייגים - ולאסור עלינו דברים - כראות עינם והבנתם, שהוא רק בדברים שלא נתפרש דינם בתורה לא להיתר ולא לאיסור, אך בדברים שהתורה התירתם בהדיא לא ניתן להם הכח להחמיר ולאסרם.

הט"ז כתב את דבריו בהא דאיתא בשו"ע (יו"ד סי' קיז ס"א): "כל דבר שאסור מן התורה אע"פ שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה", והנה איסור זה, לעשות סחורה בדבר האסור מן התורה, אינו אלא תקנת חכמים, וכתב הט"ז (סק"א) לגבי איסור זה, שלא נאמר כי אם בשאר איסורים ולא באיסור נבילה, שאם נזדמן ליד אדם נבילה, כגון שנתנבלה בהמתו, מותר למכרו לנכרי, כי בנבילה אמרה התורה במפורש (דברים יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי", ומאחר שנתפרש דינה להיתר אין כח ביד החכמים להחמיר (וראה מה שביאר בזה דברי התוס' סוכה לט. ד"ה וליתיב).

במקום נוסף ביאר כן הט"ז, והוא בהלכות ראש השנה (סי' תקפח סק"ה) בענין גזירת חכמים שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, ואסרו לתקוע בר"ה שחל להיות בשבת, והביא שם קושית האחרונים, הלא עצם התקיעה הוא שבות, שמא יתקן כלי שיר, ואם כן מדוע לא אסרו החכמים לתקוע בשופר גם כשחל ר"ה בחול. וכתב הט"ז "דאין להם לגזור ולעקור לגמרי דברי תורה שצותה לתקוע ביום זה, בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין ביום טוב". ובזה מיישב קושית הר"ן (ר"ה ח. מדפי הרי"ף ד"ה מ"ט, הובאה בב"י סי' תקפח ס"ג) מדוע לא גזרו החכמים במצות מילה כשחל בשבת, שמא יעביר את התינוק ד' אמות ברה"ר, ותירץ הט"ז "דהתורה ריבתה בפירוש 'וביום השמיני - אפילו בשבת' (ואילו בתקיעת שופר בשבת אין מקרא מפורש), לא רצו לעקור דברי תורה בפירוש משום גזירה" (ועי' בט"ז שם שציין לדבריו ביו"ד סי' קיז הנ"ל).

ומוסיף הט"ז לבאר את לשון הגמרא (יבמות צ:): "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה", לשון זה "ולא לעבור על דברי תורה" תמוה הוא, מהיכי תיתי שיעברו החכמים על דין תורה, וכלפי מה הדברים אמורים. אך לאור האמור מובן היטב, כי אכן גם "להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על דין תורה", ושפיר הדגישו "ולא לעבור על דברי תורה".

אכן, מה שכלל הט"ז כל העניינים הנזכרים - תקיעת שופר בר"ה, מילה בזמנו כשחל בשבת, איסור סחורה בנבילה - בחדא מחתא, על כך יש להעיר שיש לחלק ביניהם, כי יש חילוק בין דבר שיש בעשייתו חיוב ומצוה, לדבר שהתורה לא כתבה כי אם היתר בדבר, שהרי תקי"ש בר"ה - מצוה היא, ואם יגזרו חז"ל גם על ר"ה שחל להיות בחול שלא לתקוע בו הרי הם יעקרו מצוה זו לגמרי, ולעקור מצוה דאורייתא מכל וכל לא היה להם כח לחכמים גם בשב ואל תעשה, ושונה הוא הדבר כלפי דין סחורה בנבילות, כי אין שום מצוה בדבר, ואינו כי אם היתר שהתירה התורה לסחור בנבילה, ובכגון זה יתכן שיש ביד החכמים כח לאסור - ואפילו כשמפורש היתירו בתורה.

בענין האמור יש לדון במה שמבואר בסוגייתנו (ע ע"ב - עא ע"ב) שגזרו החכמים שלא להלוות לנכרי ברבית, כי חששו שמא ילמוד ממעשיו, והקשו בגמרא: "איתיביה רבא לרב נחמן, 'לנכרי תשיך' (דברים כג, כא), מאי תשיך - לאו תִּשׂוֹך", ביאור הקושיא, כי כוונת התורה באמרה "לנכרי תשיך" היא, שמותר לך לקחת נשך מן הנכרי, ונמצא שהתירה התורה במפורש ליטול רבית מנכרי, ונתקשו בתוס' (ד"ה תשיך): "ומאי פריך מהא קרא, הא לא אסור אלא מדרבנן, גזירה שמא ילמוד ממעשיו", ותירצו: "דהכי פריך מהאי קרא, כיון דאמר רחמנא 'לנכרי תשיך', לא היה להם לחכמים לאסור". הריטב"א בהביאו דברי התוס' - תמה על זה: "והלשון הוה סתום, דהא איכא כמה מילי שהתורה התירה ואמרו חכמים לעשות סייג לתורה", וכתבו האחרונים (עי' שער המלך פ"ה מהל' יסו"ת ה"ח; פנ"י בסוגיין; וראה גם מהר"ץ חיות בסוגיין; שו"ת תורת חסד ח"א סי' יא) שעל פי היסוד שיסד הט"ז מבוארים היטב דברי התוס', כי אם כוונת התורה היא "לנכרי תשיך - תִּשׂוֹך", לא היו חכמים גוזרים ואוסרים לקבל רבית מן הנכרי, כי כל הגדרים וסייגים שתקנו חכמים, היינו, שכן ציוה המקום ואמרה תורה "עשו משמרת למשמרתי", והיינו במקום שלא נזכר ענין הגדר לא לאיסור ולא להיתר, משא"כ הכא שאמרה התורה בפירוש "לנכרי תשיך", הרי גילתה התורה בפירוש שהיתר גמור הוא ואין צריך לקדש עצמו בזה.

והנה, גם ללא יסודו של הט"ז מובנים דברי התוספות בדרך אחר, דהנה בתוס' הרא"ש מובא תירוץ התוס' בתוספת נופך, וז"ל: "דהכי פריך, כיון דאמרה תורה דמצוה לחסרם לא היה להם לחכמים לאסור" (ועי' תוס' הרא"ש סנהדרין יט, ט), הרי לנו מדבריו שאם נפרש הפסוק "לנכרי תשיך - לנכרי תִּשׂוֹך", שמצוה יש בדבר, וכן גם נקט הרמב"ם להלכה (בהל' מלוה ולוה פ"ה ה"א): "ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר 'לנכרי תשיך', מפי השמועה למדו שזו מצות עשה", ובמקום שמן התורה ישנה מצוה בעשייתה בודאי לא היה להם כח לחכמים לעקור המצוה לגמרי.

אכן ביסוד זה המבואר בתוס' הרא"ש שמצוה להלוות לנכרי בריבית כדי לחסרם, יש אריכות גדולה בדברי הראשונים, כי אכן כן היא דעת הרמב"ם (עי' ספר המצות מ"ע קצח; הל' מלוה ולוה פ"ה ה"א) וכן כתב החינוך (מצוה תקעג), אך לעומתם הרבה ראשונים חולקים וסוברים שאינו אלא בגדר היתר לקחת ריבית מנכרי ואינו בגדר מצוה וחובה כלל, כן כתבו הרמב"ן (בפירושו עה"ת דברים טו, ג; שם כג, כ; ספה"מ שורש הששי וכ"כ בסוגייתנו); והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (הל' מלוה ולוה שם), וכן כתבו עוד הרשב"א והריטב"א בסוגייתנו.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר