אונאת דברים: לא בשמים היא / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
עולמם של חכמים מציע בפנינו רגישות גבוהה לזולת, הבאה לידי ביטוי הן ביחסים מסחריים והן בדיבורים של יום יום, בחיי הפרט והציבור. יש לחברה הישראלית מה ללמוד
בחתונה שבה נכחתי לאחרונה, הוזמן אחד מקרובי המשפחה לברך את אחת משבע ברכות הנישואין מתחת לחופה. נטל אותו קרוב את המיקרופון לידו, וביקש לספר סיפור קצר. כולנו חשבנו לתומנו שנשמע סיפור חסידי, משהו לרומם את הנפש, לשמח. וכך אמר: כאשר הרב מרדכי אליהו סידר פעם קידושין, הוא שם לב שלאחת הנשים שעמדה מתחת לחופה היה מחשוף גדול, ופנה אל אשתו שתביא צעיף עבור האישה (יש להניח שהרב מרדכי אליהו טרח בעניין זה בחשאי, באופן שלא יוכר העניין למוזמנים). בסיימו את הסיפור הקצר, פנה קרוב המשפחה אל אם החתן או הכלה, אמר למיקרופון: "פלונית, ברוח זו אבקש שתכסי את הראש כדי שאוכל לברך", וחיכה עד שהאישה כיסתה את שערה.
הקלות הבלתי נסבלת שבה שאיפות אותנטיות לקדושה מביאות לפגיעות ברגשות הזולת היא כמעט "מכה מהלכת" בחברתנו. על כן, למרות שהתקדמנו לפרק איזהו נשך, אתעכב בסוגיית "אונאת דברים" וענפיה שבסוף פרק הזהב.
המשנה בדף נח ע"ב קובעת: "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים". ברייתא בגמרא מוסיפה על הנאמר במשנה: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו, 'ויראת מא-להיך' (ויקרא כה, יז), וזה לא נאמר בו 'ויראת מא-להיך'; ורבי אלעזר אומר: זה (פוגע) בגופו, וזה בממונו; רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להישבון (אפשר להחזיר ממון לבעליו), זה (אונאת דברים) לא ניתן להישבון". כפי שקיים עושק בממון ישנו עושק נוקב עוד יותר של נפשות. אוי לאותה חברה שעושק נפשות נעשה חלק מהשיח הציבורי שלה.
הדוגמאות במשנה ובברייתא לעושק נפשות הן אלו:
"אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים';
אם היה בן גרים, אל יאמר לו: 'זכור מעשה אבותיך';
אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: 'פה שאכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה;
אם היו ייסורים באין עליו, אם היו חולאים באים עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב, 'הלא יראתך (בבורא) כסלתך תקוותך ותם דרכך, זכר נא מי הוא נקי אבד' (כלומר, בוודאי חטאת; אם היית "נקי" היה קורה לך כזאת?!).
כולנו זרים שבאו לכאן מרחוק, מארץ אחרת, ואם לא זרים אנו, אז בני זרים. מסתובבים בינינו רבים שהגיעו בחירוף נפש מארץ מולדתם, עזבו נחלת אבות שבה דיברו שפה מוכרת להיות גרים ותושבים, ליטול את אצטלת האחר והשולי מאלו שרק לפני זמן קצר העלו את המזוודות למחסן. אנו גם חברה של בעלי תשובה, של מחפשי אמת, של תוהים ומתמודדים. כמה מאיתנו נמצאים בתהליך, במעברים מ"מחנה למחנה", או בתוך המחנה מגוון אחד של "על דעת המקום" לגוון אחר.
כולנו בעלי ייסורים, ואם לא קברנו - לא עלינו - את בנינו, אזי חברינו או בני משפחתנו עמדו מול קבר פתוח של בניהם. כמה האריכה הסוגיה בחומרת "אונאת הגר" – וכמה אנו רגישים לעושק ולכאב של הזרים והגרים החיים בתוכנו? מתוך בליל הרגישויות של כולנו מול כולנו הפכנו להיות חברה של מתגוננים, של מצטדקים, של מבטיחים את עוגן קיומנו הפנימי על ידי עושק של נפשות אחרות. בני חברה שנפשותיהם כה חשופות זו מול זו היו יכולים למצוא נחמה בעיצוב דיבור ממתיק, מכונן חמלה ומקרב.
והנה קבעו חכמי המשנה והברייתא – וגם הם חיו במציאות של מבוכה לאחר חורבן בית המקדש השני, ואיזה יהודי לא חי במציאות כזו – "נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש, ואל ילבין פני חברו ברבים". בהמשך גם מובא סיפורה של תמר, כלתו של יהודה בן יעקב (בראשית, פרק לח), אשר היתה מוכנה להישרף ובלבד שלא לחשוף ברבים את זהותו של חמיה אשר בא אליה בסתר כאשר חשב אותה לזונה. על פי הגמרא, תמיד יש לשקול אם לא יותר ראוי אף להיכוות באש הפריצות כדי לא לעשוק את נפש הזולת.
סוגיה מגוייסת
עיקר העיסוק של סוגיית אונאת דברים הינו בשני תחומים – באינטימיות של קשרי משפחה ובהתגוששות הדעות בהנהגה ציבורית מתוך שאיפות סותרות לקדושה ולאמת. בדף נט ע"א חוזרת הגמרא חזור והדגש על כך שמקום הקבע של עושק הנפשות הנו בבית, ובעיקר בין איש ואישה. על רקע ייחוס שורש הברכה בביתו של אברהם אבינו לאשתו שרה, קובעת הגמרא שדווקא שיחות של יום יום, על פרנסה ושימוש נכון בתקציב המשפחה, הן העלולות להפוך לדיבור פוגע, מעליב ומכאיב.
לאחר מכן מובא סיפור "תנורו של עכנאי", סיפור שהפך בשנים האחרונות לדגל עבור אלו השואפים ליהדות של "אוטונומיה אנושית" מתוך צמצום המרחב הא-להי בתשתית הדעת ובעיצוב הנורמות. ההכרזה של רבי יהושע "לא בשמים היא" מול תופעות ניסיות ש"הוזמנו" על ידי רבי אליעזר כדי להכריע בדיון הלכתי הפכה למעין שבועת אמונים עבור רבים העוסקים ב"התחדשות יהודית".
אין בכוונתי כאן לדון בזיקה שבין תוכן הדרשה של רבי יהושע לבין אמירות אלו; הדברים ארוכים ומורכבים. רק אעיר בהקשר לסוגיית אונאת דברים שבה מופיע הסיפור, שקיימת "אונאת דברים" כלפי תוכן הסיפור ומגמתו העיקרית בהתעלמות מחומרתה של האונאה המתוארת בו, המהווה את עיקר סיבת הבאתו כאן.
הציר המרכזי של הסיפור הוא דווקא עושק נפשו של רבי אליעזר, מגדולי חכמי המשנה, כאשר נשיא הסנהדרין כתגובה לעמידת רבי אליעזר על דעתו כנגד הכרעת הרוב גזר עליו נידוי וחרם, שבו היה שרוי עד סוף ימיו. אין לפקפק באומץ של דברי רבי יהושע ובחשיבותם כביטוי למהפכת בית הלל בתרבות בית המדרש שלאחר חורבן הבית, אבל עיקר הספור הנו בקטע המתאר את דלדול חיוניות הבריאה בעקבות נידויו של רבי אליעזר - "לקה העולם שליש בזיתים, שליש בחיטים ושליש בשעורים", ובמה שהתרחש בין מנהיגי הציבור כתוצאה מכך.
נפילה זו לא באה כהתרסה א-להית על כך שלא התקבלה דעתו ההלכתית של רבי אליעזר, שהתבססה על בת קול שיצאה מן השמים. כאשר בא תלמידו, רבי עקיבא, לבשר לו על גזירת הנשיא, לא עמד כוחו של רבי אליעזר, אשר כל חייו התמצו בשמירה על תורת רבותיו ובעיצוב דור חדש של יושבי הסנהדרין. "אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו (כדין המנודה הדומה לדין האבל), ונשמט וישב על גבי קרקע – זלגו עיניו דמעות". לקה העולם מדמעותיו של רבי אליעזר, לא משום חכמתו.
במידה רבה החברה הישראלית היא "חברת דמעות", בה קיימת נורמה ציבורית שלשם ביסוס עמדה יש לעשוק את נפשותיהם של אלו החולקים עליה. ואל יחשוב החושב שאין היום סמכות לגזור נידוי, לפי שהתבטלה בחברה המודרנית שפת החרם הקהילתי. עדים אנו לכך שבאופן תדיר כדי להישאר במרכז המפה הציבורית כלי התקשורת מתאמצים באופן מכוון ומחושב להשמיץ מאן דהו, להשפילו ולהוציאו מלהיות שותף בקהילתיות נורמטיבית, לבטל בהינף משפט את עצם הלגיטימיות של דעה כלשהי, של שאיפה לאמת ולקדושה, של חיפוש קיומי.
אף אלו האוחזים בסיפור "תנור של עכנאי" באדיקות, אלו החשים את עומק אמיתת עמדת "לא בשמים היא", כמו כולנו, מרשים לעצמם בשמה לזלזל, לעיתים אף בפורומים ציבוריים, בחרדיות, כמציאות סגורה שאינה רגישה לערכי אדם, כבלתי סובלנית וכפסולה מן היסוד.
שיח נפשות במסחר
נקודת ההשקה במשנה בין סוגיית "אונאת דברים" לדיונים על אודות "אונאה במקח ובממכר" היא עושק נפש הזולת הנעשה בתחום המסחר. "לא יאמר לו (לבעל העסק) 'בכמה חפץ זה', והוא אינו רוצה ליקח"; ובברייתא: "אם היו חמרין מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: ילכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה – ויודע בו שלא מכר לעולם". מקובל היום לערוך השוואת מחירים לפני קנייה – גם הקונה וגם המוכר מסכימים לכך. אך הדוגמאות מדגישות שגם בקשרי מסחר קיים שיח נפשות. לשם מה ישלח סוחר את החמרין המבקשים תבואה למישהו שידוע שאינו מוכר תבואה – אם לא כדי לגרום לו צער מול הזדמנות לרווח שאינו יכול לממשו? ומי שמבקש לרכוש דבר מה ייזהר שלא לעורר ציפיות אצל בעל העסק או אצל המוכר שעשוי ליהנות מאחוזי רווח מביצוע העסקה, שאינו יכול או רוצה לקיימה.
בהקשר זה נידונו במשנה (דף ס ע"א) יוזמות מסחריות שמטרתן למשוך קונים. בדיון הגמרא ובין פוסקי ההלכה התקבלה דעת החכמים שבמשנה שפרסומת ו"קמפיינים" מהווים חלק לגיטימי מפעילות מסחרית ולא נחשבים "גניבת דעת". גם נפסקה ההלכה כדברי החכמים שמותר לסוחר להוזיל מחיר כחלק מתחרות לגיטימית. אלא שבמקרה זה התעוררה מחלוקת: היו שקבעו ש"שבירת השוק" מותרת רק במקרים שבהם יכולים גם המתחרים להוזיל מחירים, אך כאשר הורדת מחיר באה לשבור את המתחרים ואינה יוצרת שוק חדש שבו כל הציבור נהנה – אסור לעשות כן.
דוגמא נוספת היא הקביעה שאסור לשפר מראה סחורה כדי לגבות מחיר משופר. מי לא צובע את מכוניתו, יד שנייה ושלישית, לפני מכירתה כדי שתיראה חדשה יותר? אך המשנה קובעת: "אין מפרכסין (מקשטים) לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים".
בדורות האחרונים נדונו שתי שאלות מעניינות בהקשר זה. האם מותר לאדם ליפות את עצמו, למשל לצבוע את שערו, כדי לקבל משרה? במקביל, האם מותר לבחורה לטפח את עצמה כדי להתחתן? נקבעו בספרות התשובות הכללים הבאים:
1. מותר "לפרכס" כדי לקבל משרה בשני תנאים: אם אדם נראה מבוגר (או צעיר) מגילו באופן שעלול לפגוע בו, או אם הוא מעריך באופן אובייקטיבי שהוא מסוגל לקיים את דרישות המשרה שהיתה עוברת לאדם אחר רק בגלל מראהו או גילו.
2. יופיה של אישה הוא חלק מזהותה - בלשון אחת התשובות (אגרות משה, יורה דעה, תר) חלק מכבודה - ומותר לאישה לטפח את יופיה כדי להתחתן; מאידך, יש להקפיד שלא להביא לקידושי טעות. אם כן, אסור לבחורה לייפות את עצמה באופן שהסוואת גילה או המראה האמיתי שלה עלולה להטעות בחור בבחירתה כאשתו.
