אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
פתיחה למסכת בכורות
מפני מה אין מצוות פדיון פטר חמור נפוצה בזמננו?
בכורות ב ע"א
מסכתנו פותחת בדיני פטר חמור, שזה יש בו קדושה ויש ליתן שה תמורתו לכהן, או לעורפו. ברם המשנה בפתיחת מסכתנו פוסקת כי אם האתון המבכרת אינה רק של ישראל ויש לו בה שותפות עם גוי, או אז פטור מן הבכורה. ואכן בדרך כלל בימינו נוהגים בעלי אתונות מבכירות לקחת לעצמם שותף נכרי וכך לפטור את החמור שבמעי האתון מן הבכורה.
ברם, תמה הגה"ק בעל "בני יששכר" בספרו "דרך פקודיך" (מצוה כג) מדוע אכן עושים כן וכלשונו "מתמיה מה שלא ראיתי בגולה מי שקיים מצוות פדיון פטר חמור". והוא מיישב שכיון שבזמננו אין כהנים ודאיים אלא רק כהני חזקה - מוחזקים ככהנים, נמצא אם כן שאם יתן השה לכהן תמורת פדיון הפטר חמור, ולפי האמת המקבל אינו כהן, ונמצא שהבעלים משתמש בפטר חמור מאחר ומניח שהפדיון חל, אך לעולם הרי הוא משתמש באיסורי הנאה. ולכך - מסיק ב"דרך פקודיך", נהגו למכור המבכרת לנכרי וכך להיפטר מפדיון הפטר חמור. והוא מוסיף ומחלק שהדבר שונה מהפרשת תרומות ומעשרות שאנו מפרישים בזמן הזה אף שאיננו יכולים ליתנם לכהנים ודאיים, משום שבהן די בעצם ההפרשה כדי להוציא את התבואה מטבל. מה שאינו בפדיון פטר חמור שאינו יוצא מידי איסורו עד שיגיע פדיונו לידי הכהן - וכאמור בזמננו אין זה ודאי.
תלמיד חכם נכבד מהעיר בני ברק שעסק בסוגיא לפני כשלושים שנה, העלה כמה תמיהות בדברי ה"דרך פקודיך", והן נסובות בעיקרן סביב הוכחה שהעלה מכמה משניות ופסקי הלכה לפיהם הוכיח שפטר חמור יוצא מידי איסורו אף אם לא הגיע פדיונו לידי הכהן. את תמיהתו העלה על גבי הכתב, ושיגרה אל גאב"ד מאקווא הגאון רבי משה נתן נטע לעמברגער זצוק"ל השוכן כבוד בקרית אתא. (יומא דהילולא כ' חשון).
גאב"ד מאקווא שהעמיק חקור בסוגיא העלה הדברים על הכתב בספרו "עטרת משה" (שו"ת יורה דעה ב, רכז), וכה ביאר בדברי תשובתו:
תחילה, ביאר, יש להקדים את יסודו של ה"נודע ביהודה" ("יורה דעה תנינא" רא) ואשר למעשה עיקריו מובאים כבר בראשונים (תוספות רי"ד קידושין וברמב"ן ספר המצוות שורש יב), הקובע, כי בהפרשת תרומות ומעשרות ישנם שני חלקים: חלק אחד, מצוות ההפרשה. והחלק השני - הנתינה לכהן. כאשר אלו חלקים נפרדים, ולפיכך עצם ההפרשה אף קודם הנתינה לכהן כבר מוציאה את התבואה מידי טבל. ברם, מבהיר ה"עטרת משה" ביסוד זה - אין שום חלוּת בהפרשה אלא אם אכן ישנה האפשרות לקיים את הנתינה, ועל כן אם יפריש פחות מכשיעור או אז אין זה חסרון רק בנתינה, אלא גם ההפרשה כשלעצמה אינה חלה.
הוא הדין גם בפדיון פטר חמור שאינו חל אלא אם יש בפועל רצון ואפשרות לתת לכהן את פדיון החמור, שאז אם מפריש - הפרשתו חלה, ולאחריה הרי השה שהופרש תמורת החמור נחשב ממון הכהן, ולגביו דנים ככל ענין ממוני. ולפיכך אף אם בסוגית "תקפו כהן" המפורסמת ההלכה שאין מוציאים מיד הכהן, ואף כאן אם יקדים הכהן ויתפוס את השה - אי אפשר להוציא מידו. מכל מקום, כיון שכל הכהנים אינם כהנים ודאיים כי אם ספק, אם כן נתינה לאחד מהם אינה נתינה ודאית, והרי זו ספק מתנה שאינו מועיל כדי להחשיב את ההפרשה כשלעצמה כמועילה. שכן כאמור בכל הפרשת מתנות כהונה צריכה להיות האפשרות - גם אם לא החיוב - לתת את המופרש לכהן, מה שאינו כן בעניינו מאחר שכל הכהנים בזמננו הם רק ספק כהנים.
ולכך, בפדיון הבן וכמו כן בהפרשת תרומות ומעשרות - בהם אין לנו כל פתרון אחר מלבד הנתינה לכהן, הרי אין בידינו אלא להסתמך על הכהנים שבזמננו אף שהינם רק כהני חזקה. אך הוא שמבאר ה"דרך פקודיך", כי בכל הנוגע לפדיון פטר חמור, כיון שניתן לפוטרו מלכתחילה על ידי שותפות עם גוי בבהמה המבכרת, הרי זה עדיף.
