מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

מצות חליצה וייבום בזמננו

מצוה על אדם שאחיו מת ללא זרע ממשיך, לייבם את אשת המת. אם הוא איננו רוצה ליבם, עליו לשחרר את הזיקה שביניהם ע"י שהוא מאפשר לה לחלוץ את נעלו, ומאז היא יכולה להינשא לאחר "היבמה ...קונה את עצמה בחליצה" (קידושין ב ע"א).

שני מעשים ייחודיים עושה האשה במצב זה: חולצת את נעלו של היבם- הגיס, ויורקת בפניו. "וטעם החליצה, כי כל זמן שהיבם רוצה ליבם, הנה הוא מקיים זרע לאחיו, ונראה כאילו אחיו חי, וכשאינו מיבם ואינו מקים זרע לאחיו, נראה שאחיו מת וצריך הוא שיתאבל עליו, ולכך היבמה תחלוץ המנעל שהוא סימן אבלות, כאילו מתאבל על אחיו המת" (רבנו בחיי, דברים כה, ט). "וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו לגמרי ואינה משועבדת לו עוד לחלוק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלירוק בפניו, ותלך לה מעתה ותנשא לכל מי שתרצה" (ספר החינוך מצוה תקצט).

בשנת תש"י, תקנה הרבנות הראשית, בראשותם של הריא"ה הרצוג והרב בצמ"ח עוזיאל: "הננו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ", למעט מקרים חריגים שידונו לגופם (הריא"ה הרצוג, שו"ת היכל יצחק אה"ע א סי' ה).

אך הרב עובדיה יוסף, שהיה אז דיין צעיר בבית הדין בפתח תקוה, חלק בתוקף רב על החלטה זו, בטיעון ש: "הספרדים ועדות המזרח ותימן קבלנו עלינו הוראות רבותינו הרמב"ם ומרן השו"ע, שסוברים שהלכה כחכמים שמצות יבום קודמת לחליצה אף בזמן הזה שאין מתכוונים לשם מצוה" ומסקנתו: "מצות יבום קודמת לחליצה גם בזמן הזה, ואין כל תוקף להסכמת נשיאי וחברי הרבנות הראשית לישראל שגזרו אומר לבטל לגמרי מצות יבום, גם מהספרדים ועדות המזרח, ואין להם כל סמכות לכך. …וכל שכן אם יש רגלים לדבר שהיבם מכוין לשם מצוה, שבודאי שראוי מאד שבית הדין יעודדו אותם לקיים מצוה רבה זו" (שו"ת יביע אומר חלק ו, אה"ע סי' יד).