הלוואה בריבית לגויים ובין גויים / בבא מציעא ע ע"ב
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הסוגיה בסוף דף ע ע"ב עוסקת בהיתר הלוואה בריבית לגויים. הגמרא מעמתת שני מקורות: דברי רב נחמן בשם רב הונא, הלומד מפסוק בספר משלי שאסור להלוות בריבית אפילו לגוי, ושרווח כזה סופו לבוא לידי הפסד; והמשנה ריש ע ע"ב, הקובעת בפירוש כי "לֹוִין מהן ומַלוין אותן ברבית". הגמרא מסיקה שאי אפשר להכריע שאלה זו מן הכתובים: אומנם נאמר "לנכרי תשיך" (דברים כג, כא), אך אפשר שאין זה ציווי (או היתר) להלוות בריבית לנוכרי כי אם תוספת של לאו הבא מכלל עשה על נטילת הלוואה בריבית מיהודי. מהמשך הסוגיה משמע שלפחות לפי אחת הדעות, מדאורייתא מותר להלוות לגוי בריבית, אך חכמים אסרו זאת, שמא יורגלו ישראל בדבר ויבואו לידי ריבית גם בינם לבין עצמם.
בעקבות הדעות השונות בגמרא נחלקו גם הראשונים בדין הלוואה בריבית לגוי. הרמב"ם כתב בספר המצוות (עשה קצ"ח):
"שצונו לבקש ריבית מן הגוי, ואז נלוה לו, עד שלא נועילהו ולא נעזור לו".
אומנם הרמב"ם מודה שחכמים הגבילו את המצווה הזאת בתנאים שונים: "ולמצוה זו גם כן תנאין דרבנן". מכל מקום, דבריו החריפים עוררו את המדפיסים, שחששו כנראה מאימת הצנזורה, להוסיף את ההערה הזאת:
"והראב"ד והרמב"ן משיגין עליו שאין זו מצות עשה כלל... וכן הסכמת כל הפוסקים".
הרמב"ם פסק כדעתו בפ"ה מהלכות מלווה ולווה, והראב"ד שם השיג עליו מדברי סוגייתנו שהציווי "לנכרי תשיך" אוסר באיסור עשה ללוות בריבית מיהודי. וכבר יישב הכסף משנה שזהו תירוץ של הסוגיה למאן דאמר אסור להלוות לנוכרי בריבית, אך המתירים הלוואה בריבית לנוכרי ילמדו את הפסוק כפשוטו, וכדברי הרמב"ם.
ועדיין דברי הרמב"ם צריכים ביאור. גם אם ההסבר ש"לנכרי תשיך" הוא איסור עשה ללוות בריבית מיהודי אינו אלא תירוץ שאינו להלכה, מניין למד הרמב"ם שהפסוק הזה מחדש מצוות עשה להלוות לנוכרי בריבית, ולא היתר בלבד לעשות כן?
נראה שהתשובה פשוטה, והיא תלויה בחקירה המרכזית באיסור ריבית, שכבר עמדנו עליה פעמים מספר (ראה עיונינו לדפים ס"א, ס"ב, ס"ג וס"ט). אם איסור ריבית הוא סניף של איסור גזל, הרי על פי הדעה המקובלת, שגזל הגוי אסור, צריכה הייתה להיאסר גם נטילת ריבית מן הגוי, והפסוק אכן נדרש כדי להתיר את הדבר. אך אם איסור ריבית אינו משום גזל, כי אם מצווה מיוחדת להיטיב עם הלווה משום "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), ברור שדין זה נוהג ביהודי דווקא; ועל כורחנו שהפסוק "לנכרי תשיך" בא ללמדנו שלא זו בלבד שנטילת ריבית מן הגוי מותרת, אלא שיש בה גם משום מצווה, והרי היא מעין איסור "לא תחנם" (דברים ז, ב), האוסר גמילות חסד סתם עם הגוי.
עמדה זו מופיעה כבר בתוספות בסוגייתנו (ע ע"ב ד"ה תשיך), שאף העלו נפקא מינה מעניינת נוספת לחקירתנו – האם מותר לגויים להלוות זה לזה בריבית: אם האיסור הוא משום גזל, הרי גם לגוי אסור לגזול; אך אם הוא משום גמילות חסדים – אין גוי מצֻווה עליו. התוספות הביאו ראיה לכך ממדרש חז"ל שבבקעת העצמות היבשות שהחיה יחזקאל, עצמותיו של מי שהלווה בריבית לא קמו לתחייה. בעלי התוספות מניחים שעצמות אלו היו עצמותיהם של גויים (עיין בתוספות, וכן בחידושי מהר"ם לובלין ומהר"ץ חיות), ואם כן, מוכח מכאן שגם מי שאינו יהודי אסור בהלוואה בריבית. אולם התוספות דחו ראיה זו: "וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא, זה לא היה עונש, שלא היה שעת תחיית כל המתים, ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה, אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית". ביסוד דבריהם עומדת ההנחה שגם אם הימנעות מלקיחת ריבית היא חסד, וגויים אינם מצֻווים על גמילות חסדים, מכל מקום ודאי שמבחינה מוסרית גוי גומל חסדים עדיף על גוי שאינו גומל חסדים.
