שימי את!
בכורות מג ע"ב
"שיש לו שני גבין ושתי שדראות...
למימרא דחיי? והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות, ואמר רב, באשה - אינו וולד, בבהמה - אסור באכילה!
כבר רמא ניהליה רב שימי בר חייא לרב, וא"ל: שימי את! אלא בששדרתו עקומה".
פירש רש"י:
"שימי את - חכם גדול כמותך אינו יודע לתרץ מתני' דמשמע חיי לאו בשני גבנין ממש קאמר אלא ששדרתו עקומה ומיחזי כגבין ושדראות הרבה וכי קאמינא אנא בשני גבין ממש".
וקשה,
מדוע תמה רב, וכי נקל לתרץ קושיה זו? והלא דוחק גדול לפרש לשון שתי שדראות כשידרה אחת.
עוד קשה, הרי בלשון זו היה עונה רב לשימי נכדו בקביעות. במסכתות מנחות דף כט ע"א ודף קי ע"א; בכורות דף מג ע"ב ודף מד ע"א כגרסת הילקו"ש תרומה רמז שעב; ונדה דף כד ע"א. וכי בכל פעם שהקשה שימי לרב סבר רב שהיה עליו לתרץ בעצמו? וגם למה גער כך דוקא בנכדו, הלא רבים הקשו לו וענה להם.
גם קשה לפירוש שהביא רש"י במסכת מנחות דף קי ע"א בשם יש אומרים – "רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות", למה דוקא לשימי נכדו ענה כך ובקביעות.
כך הקשה רש"י עצמו במסכת נדה דף כד ע"א: "ולא נהירא לי שהרי לא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לזה".
ושם פירש רש"י: "נראה בעיני משום דְּבַר בְּרֵיהּ הוה וקאמר ליה הכי משום חביבותיה כלומר אתה יודע להשיבני". כלומר שלא תמה עליו, אלא שהיה מדרבנו, לאמור – בודאי תוכל גם אתה לתרץ קושיות כאלו.
ועדיין קשה, כי משמעות זו רחוקה מהמילים הקצרות 'שימי את'. ועוד שלא אמר רב לשון זו לבנו שהקשה לו במסכת שבת דף צה ע"א: "רמי ליה אביי לרבא, ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב".
ויש לפרש שרב היה מתכוין לומר לנכדו: "שמע היטב את תשובתי, אתה". וכדרך הבבליים המבליעים את האותיות הגרוניות, היה אומר לו שמע בלשון הנופל על לשון שמו – שימי. שימי את – שְׁמָעֵנִי אַתְּ!
