הלוואת סאה בסאה / בבא מציעא עה ע"א
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במשנה הראשונה בדף עה ע"א אוסר הלל הזקן להלוות כיכר לחם על מנת לקבלה בחזרה לאחר זמן, שמא יוקיר הלחם, ונמצא הלווה משלם יותר משקיבל. על כך מביאה הגמרא את דבריו של רב יהודה בשם שמואל: "זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים: לוים סתם ופורעים סתם". מהו אותו "סתם" שהתירו חכמים?
הרשב"א מביא מחלוקת ראשונים בנידון. הוא עצמו סובר ש"סתם" היינו בלא קציצת דמים. כיצד? הלל אסר להלוות כיכר שמא יעלו דמיה, והפתרון שלו לבעיה זו הוא ש"תעשיה דמים": המַלווה והלווה לא יחשיבו את ההלוואה כהלוואת כיכר, אלא יבדקו בעת ההלוואה מה מחיר כיכר לחם, ובבוא מועד הפירעון ישיב הלווה את הסכום הזה, יהא מחיר הכיכר באותה עת אשר יהא. לפי פירוש הרשב"א, חכמים אומרים ש"לוים סתם ופורעים סתם", כלומר שאין צורך לקצוץ דמים כדרישתו של הלל.
הרמב"ם (מלווה ולווה י, א–ג) חלק על פירוש זה וטען שחכמים לא באו רק להקל ולפטור מקציצת דמים, אלא גם החמירו שההלוואה צריכה להיות "סתם", בלא מועד פירעון. הרשב"א הבין שלדעת הרמב"ם ההיתר של חכמים מבוסס על העובדה שיש ללווה כיכר לחם אחרת, או לפחות שהוא יכול לקנותה בשוק בקלות. מאחר שהלווה יכול לפרוע את ההלוואה מייד עם נתינתה, כשמחיר הלחם טרם השתנה, אנו רואים את ההלוואה כאילו כבר נפרעה, ולכן הרווח של המלווה עם עליית מחירי הלחם אינו נחשב ריבית אלא נתפס כרווח שנעשה ברשותו, שהרי הפירעון היה מייד עם ההלוואה. במה דברים אמורים? בשלא נקבע מועד פירעון. אך אם ההלוואה היא לזמן קצוב, מסביר הרשב"א בדעת הרמב"ם, הלווה אינו יכול לפרוע בתוך הזמן, ולכן אי אפשר לראות את הלווה כאילו כבר יש בידו כיכר המיועדת למלווה, והרווח של המלווה מעליית מחיר הלחם אסור משום ריבית.
הרשב"א חלק על הרמב"ם וטען שלא מצינו בשום מקום בש"ס שאסור לאדם לפרוע בתוך הזמן. בשו"ת איגרות משה (חלק ג, יורה דעה, הלכות ריבית [בסוף הספר], סימן קס"ב הערה ל"ד) חידד את הקושיה על דברי הרמב"ם: הרי קביעת הזמן טובה ללווה, ולא למלווה, וכיצד ייתכן שדווקא היא תגרום להלוואה להיחשב כהלוואה הנושאת ריבית אסורה, המביאה רווח למלווה?
והנראה בביאור שיטת הרמב"ם, שהוא סבור כי מה שמוציא הלוואת סאה בסאה מידי ריבית אינו עצם יכולתו של הלווה לפרוע כבר בשעת ההלוואה, וטעם ההיתר ללוות סאה בסאה כאשר יש ברשות הלווה מעין מה שלווה או כאשר אפשר לקנות זאת בשוק הוא שהיכולת לשלם מייד משנה את מהות העִסקה מעסקת הלוואה לעסקת מכר. כיצד? מהותה של הלוואה היא ה'נטירה' – המתנת המעות: הלווה זקוק למעות כעת, וישיב אותן רק כעבור זמן. הריבית היא 'אגר נטר', דהיינו תשלום על השהיית הפירעון. כאשר הלווה יכול להשיב את ההלוואה מייד, בטל מן העִסקה מרכיב התשלום על השהיית הפירעון, שהרי במצב כזה ההשהיה אינה חשובה ללווה באמת, ונמצא שאין זו אלא עסקת מכר.
כעת מובן מדוע אסר הרמב"ם הלוואה לזמן. אין הוא חולק על דברי הרשב"א, שהלווה רשאי לפרוע גם קודם מועד הפירעון, ואף לא על טענת האיגרות משה שקביעת הזמן טובה ללווה. סברתו של הרמב"ם היא שהלוואה שקבוע לה זמן היא בהכרח עסקת הלוואה ולא עסקת מכר. סימנה המובהק של עסקת מכר הוא העברת הבעלות מייד באמצעות מעשה הקניין. קביעת מועד פירעון מוכיחה שהלווה מעוניין בהשתהות מצד עצמה, ולכן יש לראות את הרווח של המַלווה מעליית מחיר הלחם כרווח עבור שיהוי התשלום, דהיינו כאגר נטר האסור.
