אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המיטה"
לדינה של הדפסת דבר שבקדושה בעלוני פרסום
ערכין ו ע"א
היה זה לפני למעלה מיובל שנים. שוק הפרסום בארה"ב היה באותה תקופה במלוא עוצמת התפתחותו, כאשר העיר ניו יורק משמשת כמעוז המרכזי של עשרות ומאות משרדי פרסום. אט אט החלה המגמה הפרסומית חודרת גם לתוככי המחנה החרדי, ופרסומאים מבריקים שחיפשו להביא את לקוחותיהם לידיעת הציבור בכל דרך אפשרית, הגו רעיון פרסומי מבריק. הלכו והדפיסו את ברכת המזון על דף ארוך, כשמצידו השני של הדף הודפסו פרסומות שונות. על בתי מסחר. פרסומאי אחר שראה את הרעיון ולא רצה לחקותו במדויק הדפיס את תפילת מנחה על דף שמצידו השני הודעות פרסום, ותמלא הארץ פרסום דרך דברים שבקדושה.
המחזה הזה הטריד את מנוחתו של האדמו"ר מצישינוב - הגאון הצדיק רבי שלום יחזקאל שרגא הלברשטאם, והוא שהתכתב רבות וארוכות עם גדולי הדור בעשרות ענייני הלכה, הפנה את תשומת ליבו של מרן הגאון רבי משה פיינשטיין לתופעה כשהוא מבקש לברר האם אכן מותר לנהוג כן על פי הלכה.
ומרן הגרמ"פ הבהיר ברורות ("אגרות משה" יורה דעה ב, קלד): הדבר אסור בתכלית, אף אם מעברו השני של הדף לא תהיינה כלל פרסומות, שכן מצינו בגמרא שאסרו להזכיר שם שמים בשטרות חוב, משום שלאחר הפירעון הרי הם מוטלים באשפה. ולפיכך אף בפרסומים אחרים המופיעים בצורה שאינה מכובדת דיה כדי להשתמר - כעלונים ועל אחת כמה וכמה עלוני פרסום, ודאי שאין לפרסם דבר שבקדושה ושם שמים שסופו להגיע לידי בזיון חלילה.
הוא מוסיף עוד כי "אף בהלוחות שהרבה מוסדות תורה וחסד שולחים, נמי אסור לכתוב ברכות שאף שהוא כספר קטן אבל הא לאחר עבור השנה אין צורך לו, ואם כן יש לחוש אף לשומרי תורה שישליכו אותו לאשפה כמו שחששו לשטר חוב אחר הפרעון אף שהיו שומרי תורה וגם הא ידוע שהרוב משליכים אותו תיכף. וכבר צווחתי ככרוכיא על זה ואף בדיעבד שכבר הדפיסו אמרתי שיקרעו העלים שנדפסו הברכות ולגנזם אף שהוא הפסד".
ברם, מוסיף מרן הגאון רבי משה, יתכן היה להוסיף איסור בדבר אף מסוגייתנו. לפנינו אמרו שאם היה שם ה' (היינו שם בן ד' אותיות) כתוב על ידות כלים או על כרעי המיטה, הרי שאם רוצה להשתמש במיטה, יגוד - עליו לחתוך את מקום כתיבת השם, ואז יוכל להשתמש במיטה.
מדברי הגמרא הסיקו בעלי התוספות (ד"ה יגוד וישתמש במותר) כי אותו מקום בו היה כתוב שם ה' נותר קדוש אף לאחר שנחתך, ולפיכך "יש ליזהר כשכותבין ספר תורה או תפילין וגררו מקום השם - שאין להשתמש במקומו".
ומעתה יש לדון - ממשיך מרן רבי משה, עד היכן התקדש מקום כתיבת השם, שכן אם התקדש לעובי כל הדף - אף מעברו השני, הרי שאף שם אסור להשתמש ואף עליו אסור להדפיס. נמצא לפיכך כי אף אם מדובר בפרסום הנעשה בדרך כבוד - כגון בחוברת תורנית העתידה להשתמר ולא להיזרק כלאחר יד כדרכם של עלונים, מכל מקום אם מעברו השני של הפרסום יש שם ה', הרי שמחמת קדושתו יש לאסור להשתמש מעברו השני בכלל - אף לכתיבת דברי תורה.
אלא שאם כן יש להקשות הכיצד נהגו מאז המצאת הדפוס - ועוד קודם לכן בזמן הראשונים כאשר החלו משתמשים בספרים, לכתוב מעברו השני של דף עליו מופיעים שמות הקודש. והלא לא מצינו שום חומש בו מופיעים שמות ה' במלואם ובקדושתם - שדפיו מודפסים רק מצד אחד, ומדוע? והלא כדברי בעלי התוספות אסור להשתמש במקום כתיבת השם.
ויותר מכך יש להקשות על מנהגנו (הנעשה על פי דברי השולחן ערוך יורה דעה רפח), לכתוב מעברה השני של מזוזה שמות קודש לשמירה - אף שזה כנגד מקום השם שאסור לכתוב במקומו?
מן ההכרח לבאר - מסיק מרן רבי משה פיינשטיין, כי כיון שהדרך לכתוב ולהדפיס משני צדדי הדף, הרי שלא נחשב מקומו כקדוש כדי לאסור כתיבת תיבות אחרות מהצד השני.
אמנם יש לסייג כי כן הוא רק בנוגע לספרים מודפסים או גם למזוזות שבהם הדרך לכתוב שמות קודש מן העבר השני. אך ככל הנוגע לספרי תורה ותפילין - שבהם אין כל מנהג לכתוב מן הצד השני, הרי שיש איסור גמור לעשות כן.
ונמצא להלכה (ולמעשה - יעשה כל אחד שאלת חכם):
א. אסור להדפיס דבר שבקדושה על דפים או עלונים שאין הדרך לשמרם, אף אם מן הצד השני לא מופיעות פרסומות.
ב. הוא הדבר גם ללוחות שנה, שאף בהם אסור להדפיס דבר שבקדושה, כיון שאין הדרך לשמרם ככלות השנה ועלולים להיזרק לאשפה.
ג. בחוברות וקבצים תורניים שדרכם להשתמר מותר להדפיס פרסומות גם מן הצד השני של דבר שבקדושה, שכיון שהדרך להדפיס משני הצדדים, אין קדושת שמות הקודש נתפסת אלא מצד אחד של הדף, אך אינה אוסרת את השימוש בצידו השני.
