ברכת הזבח / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

ערכין כה ע"ב

כתבנו כבר פעם במדור זה (בפינה על מסכת זבחים) על הבעיות שיצרו שילובי הגהותיו של בעל 'ברכת הזבח' בתוך נוסח הגמרא על ידי מדפיסי פרנקפורט שלא תמיד הבינו את פשר ההגהה. הנה דוגמא מן הדף היומי:

הגמרא (דף כה:) מסתפקת "אשה מי מעמיד לה שדה (=פודה אותה מן ההקדש)? בעל מוקים לה שכן יורשה, או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק?

וברש"י: "שכן יורשה - דהוא ירית לה, אפילו יש לה בן בעלה יורשה ולא בן, כדכתיב: 'וירש אותה' - מלמד שהבעל יורש את אשתו".

סגנון לשונו של רש"י תמוה מאוד: פתח במילות הגמרא 'שכן יורשה', וחזר עליהן בארמית 'דהוא ירית לה'. בדרך כלל המצב הפוך: רש"י מבאר לפעמים משפטים בארמית, אבל שהגמרא תדבר בעברית ורש"י יסביר זאת בארמית?! זאת לא ראינו. ומה גם שהביאור נראה מיותר: מה רע במשפט "שכן יורשה – אפילו יש לה בן בעלה יורשה"?

עיון בדפוס ונציה (רפ"ב) ואפילו בדפוסים מאוחרים יותר כגון דפוס קראקא שס"ב, מגלה לנו את הסיפור העומד מאחורי הניסוח התמוה:

במקור לא היו כתובות המילים 'שכן יורשה'. נוסח רש"י היה כך: "דהוא ירית לה - אפילו יש לה בן בעלה יורשה ולא בן". כנראה בנוסח הגמרא שלפני רש"י היה כתוב "בעל מוקים לה דהוא ירית לה", ולא 'שכן יורשה', כבדפוסים שלנו. ואכן הב"ח הגיה בנוסח הגמרא 'דהוא ירית לה' במקום המילים 'שכן יורשה', כנראה בעקבות רש"י.

בעל 'ברכת הזבח' הגיה כאן את דברי רש"י, משום שבדפוסים הראשונים היתה כאן בעיה נוספת: לא היו נקודתיים בין הדיבור הזה ובין זה שלפניו, שהסתיים במילים 'אינה יכולה לפדות' והדבר גרם לקריאה רציפה: "אינה יכולה לפדות דהא ירית לה", מה שיצר משפט חסר פשר.

בעל 'ברכת הזבח' מציין שהמילים 'אינה יכולה לפדות' הן סוף דיבור, ואחר כך מתחיל דיבור חדש - 'שכן יורשה', ונראה שהגיה את דברי רש"י לפי נוסח הגמרא. דהיינו הוא החליף את המילים הארמיות 'דהוא ירית לה' במילים העבריות שבנוסח הגמרא (הפוך ממה שעשה הב"ח).

אלא שמדפיסי פרנקפורט קיימו 'אחוז מזה וגם מזה אל תנח ידך': הוסיפו בתחילת הדיבור 'שכן יורשה', אבל לא מחקו את המילים 'דהוא ירית לה' שהן תחילת הדיבור המקורי, כך נוצר משפט סתום "שכן יורשה – דהוא ירית לה".

(מקור: השלמות להגהות וציונים שם, במהדורת עוז והדר החדשה).