סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 766
"אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה, עולה הוי או בכור הוי"
תמורה כה ע"א
הגמ' פשטה שקדושת בכור חלה, ולא קדושת עולה, מפני שדברי הרב קודמים לחול מדברי התלמיד, ולכן קדושת בכור היא זו שחלה, ולא קדושת עולה שהתלמיד שהוא האדם הקדיש, וכמו כן בספק של אילפא כשאמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר, יחול הלקט ולא ההפקר. אולם ברמב"ם בהל' מתנות עניים הל' י"ד פוסק "המפקיר את הלקט עם נפילת רובו, אינו הפקר, מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות" הרי שהרמב"ם מסביר למה לא חל ההפקר שהוא הפקיר, משום שבנשירת רובו אין הוא נחשב בעלים על הלקט הזה, שיוכל להפקיר אותו, ולכאורה שואל הגרי"ז בסוף הל' תמורה שזה סותר לסוגיה שמבואר שמעיקר הדין היה צריך לחול הפקר, רק שדין לקט חזק יותר ועדיף יותר לחול מדין ההפקר, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעים, ואילו לדברי הרמב"ם ההפקר מצד עצמו לא חל ואין לו שום תוקף רק בגלל שלבעלים אין בעלות ורשות להפקיר, אומר הגרי"ז שמכאן מוכרח ששיטתו של הרמב"ם לפרש את הפשיטות של הגמ' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, שאין זה רק הלכה שנאמרה שאיזו משני הקדושות עדיפה יותר, שדברי הרב הם העדיפים יתר, והקודמים לחול לפני דברי התלמיד, אלא שיש כאן דין ביטול והפקעה על עצם מעשיו, שעצם מעשיו בטלים ואי אפשר להם לחול מטעם זה שדברי הרב ודברי התלמיד שומעים לדברי הרב, והבאור בזה שבוודאי אם הוא הפקיר את הלקט ואמר שיהא הפקר אחרי נשירת רובו, וודאי שלא יחול ההפקר, כי זה כמי שמפקיר דבר שאינו שלו, שהרי לאחר שנשר ברובו זכו בו כבר העניים, אבל כשהוא מפקיר אותו ועם נשירת רובו, עדיין לא זכו בו עניים, ואין כאן חסרון בעלות מצד דיני הממונות שזה לא שלו, כיון שהלקט וההפקר באים כאחד, וזו היתה האיבעי של אילפא, האם הלקט חל או שההפקר חל, ואביי מחדש שגם בלי הטעם שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, אין הבעלים יכולים להפקיר את הלקט, שמכיוון שהתורה אומרת שעם נשירת רובו צריך שזה יחול ויהיה של הענייםלכדין לקט, והוא רוצה לעשות את השיבולת להפקר ולא ללקט, לכן אין הוא יכול להפקיע מהשבולת הזו את הדין לקט שצריך לחול עליה, וזהו לדעת הרמב"ם פרוש דברי הגמ' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, ששומעים לדברי הרב ואין התלמיד יכול לעשות מעשה כדי להפקיע את דברי הרב שהיו אמורים לחול על השבולת הזאת, וממילא גם אם הוא אמר יהא הפקר עם נשירת רובו, דבריו בטלים, שנכון שעם נשירת רובו עדיין השבולת לא יצאה מרשותו, ועדיין הוא הבעלים להפקיר אותה וההפקר והלקט היו אמורים לחול, ודינה של השבולת הזאת שיחול בה לקט להיות של העניים, ואין כאן דבר שפוטר אותו מחיוב לקט, אז הוא נשאר לקט גמור כדינו, משום שהדין לקט בעצמו שחל עליו, שהוא צריך להיות של העניים, זה מפקיע את רשותו ובעלותו של הבעלים שלא יוכל להפקיר ולעשות בו דבר שיפקיע את דברי הרב שאמר שזה צריך להיות של העניים, וזהו כוונת דברי הרמב"ם שאמר אין לו בו רשות כוונתו לומר שהדין לקט בעצמו שחל על החפצא מפקיע את רשותו של הבעלים שלא יוכל להפקיר אותו, משום שהתורה אמרה שזה צריך להיות של העניים ומשום זה בעצמו ההפקר שלו בטל.
נמצא שמה שהוא לא יכול להפקיר אחרי נשירת רובו זה משום שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, ומה שלא חל ההקדש עם נשירת רובו, זה לא משום שמראש הוא כבר לא נחשב בעלים, אלא משום שעצם חלות דין לקט שחל עליו, מונע את הבעלות שלו להפקיע את דין הלקט, ואין לו רשות וכח להפקיע את דין הלקט שצריך לחול כאן, כמו כן בבכור אם הוא בא להתפיס אותו להיות עולה עם יציאת רובו שכבר חלה קדושת בכור, אם זה אחרי יציאת רובו ההקדש בטל מטעם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו, אבל כשהוא מקדיש אותו עם יציאת רובו, אין כאן הפקעה של הבעלות הממונית שלו על הבכור שלא יוכל להקדיש אותו, אלא, אביי חידש שמאחר שהוא כבר בכור גמור אין הוא יכול להפקיע אותו מדינו, שצריך הוא להתקדש בקדושת בכור, וזה מונע ממנו להקדיש אותו בקדושת עולה, כי התורה אמרה שיהיה בכור ולא עולה, לכן מעשיו בטלים מכח זה של דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שמעים.
[הרה"ג מיכל זילבר שליט"א]
