ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל
מסכת תמורה דף ח
מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"
אז זה אסור לגמרי, אבל כולם עושים את זה. הכל ממירים כאן קרבנות חופשי חופשי * רוב הדף עומד בסימן התקפה בלתיפוסקת על רב נחמן, והכל בגלל שהביע עמדה נחרצת מדי בעניין מכירת בכורות בזמן המקדש(אסור, פשוט אסור!) * האם יעמוד בהתקפה? (בהחלט) * ולסיום המלצה: אם כהן פתאום נחמדאליך יותר מדי, ומציע לך עזרה בגורן, כדאי להיות מעט חשדן
בדף הקודם הסיק רב נחמןשרק בזמן הזה רשאי כהן למכור בכור בהמה תמים, שפשוט לא עשה רע לאף אחד, בעודו חי (כשהואשחוט זה כמובן משהו אחר לגמרי ומותר). בזמן הבית, לעומת זאת, בעל חיים תמים כל כךהולך רק למקום אחד – למזבח. כן, רק בגלל שהוא תמים כל כך.
כעת מקשים על כך ממקרה שבואשת כהן ילדה במקביל לשפחה שלה, ולצער הלב חל בילבול ולא ברור מיהו תינוקה ומיהובן השפחה. הדין במקרה כזה הוא שכשיגדלו הנערים ויחלו להבין מה קרה להם, מצד הספק כלאחד יצטרך לכתוב שטר שיחרור לשני. בטרם שיחררו זה את זה, אין אפשרות להקריב את בכורהבהמה שנולד להם בשעטו"מ, מפני שרק כהן ודאי רשאי לאכול את בשר הבכור התמיםוהנאיבי שלו.
מעירה הגמרא: גם אם נתעלםלשניה מעניין העבדות הלא-מאוד-פופולרי כיום (ובינינו, מי מגדל בימינו כבשים?), ברורגם מסיבות אחרות שמקרה בן השפחה ובן הכהן עוסק בזמן המקדש ולא בזמננו, כי אחרת מההחידוש שאי בכך שאין באפשרותם להקריב את בכורם-יחידם נ"י? כולם לא יכולים! ואםבזמן המקדש עסקינן, זה סותר את טענת רב נחמן שלכהן בזמן הבית אין כל זכויות בבכורו-תמימו.לפי דבריו, בזמן המקדש היה ראוי שהגזבר יטול בכוח את הבכור מהזוג המתוסבך הזה, שכלפרט בו בטוח שהוא כהן, יקריב אותו ויחלק את יתר בשרו לכהנים בעלי תעודות, לעיניהםהרעבות של שני בעליו אכולי הספקות. העובדה שהבכור נשאר ברשות הצמד הבעייתי הזה,ולא עובר לגזבר, מוכיחה שהבכור הוא רכוש הכהן גם בזמן הבית.
רב נחמן דוחה את ההאשמותמכל וכל: הסיפור האנושי הבאמת מרגש אודות בן הכהן ובן השפחה (ותודה ששיתפתם אותנובכך) התרחש ממש בזמננו זה ובהעדר מקדש, ועל אף שאין כאן חידוש מסעיר, עצם הסיוםהאנושי כל כך, על כך שהבכור נשאר ברשותם, די בו כדי להביא לידיעתנו מקרה שכזה. ממילאאין בדל ראיה נגד רב נחמן. לא נורא, תנסו שוב.
ובאמת, מיד מקשים שוב: אדםשכפר בטענה על כך שהופקד ברשותו רכוש כלשהו, ולא עוד אלא שנשבע על כך, ולבסוףהתגלה שהוא פשוט שיקר ובהחלט הופקד אצלו, חייב הנוכל להשיב את הגזילה בתוספת חומש,ואף להביא קרבן – אשם מעילות ורדרד וקופצני. באיזה פיקדון מדובר? לדעת אבא יוסי בןדוסאי הפיקדון היה תיש בכור ואהוב שהופקד ממש לשתי דקות אצל הנאשם, ומאז נעלמועקבותיו לנצח.
נו, מה אפשר ללמוד מכאן? שהעובדהשהנאשם מפצה את בעלי הבכור הנעלם, מוכיחה שהוא נחשב רכוש הבעלים ולא ממון של א-לוהים!לא, לא, לא, דוחה זאת מיד האמורא אביי: מה פתאום? מדובר בבכור תוצרת חוץ, שמסתמאאיננו עומד להקרבה במקדש בגלל המרחק הגיאוגרפי, וממילא נחשב כממון הבעלים (שםבחו"ל, הבכורות אינם מסתובבים בתחושה שהם עומדים כל רגע להיות מוקרבים). ממילאנדחית גם קושיא 374 כנגד רב נחמן.
זהו, תלמודנו התייאשמלהקשות על רב נחמן ועובר לעניין אחר: את הבכור התם שמותר לכהן למכור בזמננו (לאבזמן המקדש, כזכור) כשהוא חי דווקא, מותר למכור לכהן בלבד, אבל ליהודי ממגזר אחר אסורלמכור בכור ל-ע-ו-ל-ם. מדוע ולמה? מפני שהערך הנמוך של הבכור התמים, גורם לכך שאיןלאזרח הישראלי מה לעשות בו אם איננו כהן. כהן המוכר בכור לישראלי במחיר אפס שכזה, אםכן, נראה כמבקש לתת טובת הנאה על מנת לזכות בגמול עתידי. מרוב שהתופעה שלילית זהמזכיר לתלמוד כהן שהולך לסייע לישראלי בגורן שלו, בדיוק כשהלה עומד לחלק לכהנים אתהתרומה המגיעה להם, רק על מנת לזכות בעוד כמה פירורים. בקיצור, עסק מכוער מאוד.
סיפור: מר זוטרא נקלע לביתרב אשי. הציעו לו לטעום משהו, ומשנענה להצעה הגישו לו בשר. אמרו לו "תאכל,תאכל, זה בשר בריא במיוחד, בשר של בכור, כדאי לך". "מאיפה אתם יודעים?",התחדדו חושיו של מר זוטרא. "מה זאת אומרת?", השיבו, "כהן אחד מכרלנו". אמר להם ברטט: "במחילה מכבודכם, מכובדיי, האם אינכם סבורים שדברזה נאסר מפני שנראה כטובת הנאה מצד הכהן? ודאי זוכרים אתם את המשנה המחייבתישראלים פשוטים לטפל בבכור הבהמה הדקה שלהם במשך שלושים יום, ואת הדין האוסר עליהםלמסור אותו לכהן קודם הזמן הזה, אף אם הציע להם כהן כלשהו לתת לו את הבכור קודםהזמן ולפטור אותם מהמחוייבות. זאת נראית עיסקה מלוכלכת מדי".
"איך אתהמשווה?", התעצבנו, "במקרה שהזכרת זהו ניסיון שקוף של כהנים לזכות בנתחבשר, ואילו אנחנו קנינו את הבכור בכסף מלא! וחוץ מזה", הוסיפו, "אנחנומכירים את הכהנים, ואין כל חשש שכהן ינקוט בשוחד שכזה. בלתי סביר בעליל שכהן יוותרבמחיר אפס על בכור המחמד שלו, תמורת אפשרות מסופקת שהישראלי יבכר בעתיד להביאדווקא לו את בכורותיו. איך אומרים אצלנו בבבל? בוצינא עדיפה מקרא. עדיף קישוא קטןביד מדלעת על העץ".
