גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרע"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף עה עמוד ב
"לפני עור לא תתן מכשול" - אם הלה לא נכשל לבסוף האם עבר על הלאו?
שנינו במשנה האחרונה בפרק איזהו נשך (עה ע"ב):
ואלו עוברין בלא תעשה, המלוה והלוה והערב והעדים, וחכמים אומרים אף הסופר, עוברים משום 'לא תתן', ומשום 'אל תקח מאתו', ומשום 'לא תהיה לו כנושה', ומשום 'ולא תשימון עליו נשך', ומשום 'ולפני עור לא תתן מכשול ויראת אלקיך אני ה'. ובגמרא: אמר אביי, מלוה עובר בכולן, לוה עובר משום 'לא תשיך לאחיך' 'ולאחיך לא תשיך' 'ולפני עור לא תתן מכשול', ערב והעדים אין עוברין אלא משום 'לא תשימון עליו נשך'
.
הפוסקים דנו כלפי האיסורים שעובר עליהם הלוה, אימתי עובר עליהם, האם מיד בשעת ההלואה כשלוה על דעת ליתן רבית למלוה, או שאינו עובר כי אם כשנתן את הרבית למלוה (עי' שו"ת חות יאיר סי' ק וקז). נפקא מינה משאלה זו היא אימתי הוא נפסל לעדות (עי' סנהדרין כה:), אם מיד בשעת ההלואה, או משעה שנתן ריבית.
והנה לגבי האיסורים "לא תשיך לאחיך" "ולאחיך לא תשיך" כתב
בשו"ת מהרל"ח (סי' קד) שהלוה אינו עובר על איסורים אלו כי אם כשגבו הריבית ממנו, והסכים עמו
המשנה למלך (הל' מלוה ולוה פ"ד ה"ב), וכן נראה מלשון
הר"ן בתשובותיו (סי' עג), ואילו לגבי איסור "ולפני עור" כתב הר"ן (שם) במפורש: "דלוה גם כן עבד איסורא
בשעת הלואה, דקא עבר על 'לפני עור לא תתן מכשול' - במה שהמלוה עובר משום 'לא תשימון עליו נשך'...", וכן כתב
בכנסת הגדולה (יו"ד סי' קס הגה"ט אות ו)
ובמשנה למלך (שם). וביאור הדברים הוא, כי המכשול שיצא מתחת ידי הלוה הוא מיד בשעת ההלואה, במה שנתן מקום למלוה להלוות לו, ונמצא שגורם לו מכשול כבר עתה.
בספר
'יד מלאכי' (כללי הלמד אות שסז) הוכיח מנקודה זו - שהלוה עובר על 'ולפני עור' מיד בשעת ההלואה - כלפי שאלה יסודית שהביא בענין איסור זה, וזו לשונו: "'לפני עור לא תתן מכשול' - דקעבר מי שמושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, נסתפקו בלימוד הישיבה, היכא שהנזיר לא שתה אותו כוס של יין, והבן נח לא אכל אותו אבר מן החי שהושיט לו, אי קעבר המושיט משום 'לפני עור לא תתן מכשול' או לא, מי נימא דכיון דלא נכשלו באיסור על ידו ההיא הושטה לא מיקרי תו מכשול, או נימא כיון דסוף סוף הוא נתן המכשול לפניהם עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אף דלא נכשלו בו". יסוד הספק הוא - האם החטא הוא בנתינת המכשול לבד, וגם כאשר עדיין לא בא הזולת לידי מכשול, הרי זה נחשב כבר כאבן נגוף שנתן למכשול, וחטא ופשע יש בדבר. או יתכן, שאין המכשיל עובר כי אם כשכבר נכשל הזולת, ולכן באופן שלא שתה הנזיר את היין לא עבר על איסור זה. והמשיך וכותב שלאור האמור משמע, שמיד בשעת נתינת המכשול עוברים על 'ולפני עור', כשם שהלוה עובר מיד בשעת ההלואה.
אכן, בהגהות והערות בסוף הספר הנז' כתב לתמוה עליו: "מה שהביא הרב המחבר ראיה לדבריו - דהמושיט כוס יין לנזיר עבר תיכף משעת ההושטה אף שלא שתאו, מדברי הכנסת הגדולה... דאיסור הרבית הוא מתחילת ההלואה אע"פ שהלוה לא נתן הרבית, ואף הלוה עובר משעת הלואה אלאו ד'לא תתן מכשול' - שנותן מכשול למלוה לעבור אלאו דלא תשימון, במחילת כבוד תורתו דבריו תמוהים, דמה זה ענין לספק שנסתפקו בני הישיבה, דכיון שהמלוה עובר תיכף באיסור ברור שנותן כספו בנשך שמוזהר על זה בשעת ההלואה... אבל זו מנין לנו היכא שלא נעשה שום איסור שיעבור המושיט". תוכן הדברים הוא, שהמלוה עובר על איסור ריבית מיד בשעת ההלואה, ונמצא שמיד בנתינת המכשול כבר נכשל בו המלוה, ואם כן אין להוכיח מכאן כלל שעוברין על האיסור מיד בנתינת המכשול גם טרם שנכשל בו הזולת.
ולאמתו של דבר, גם כלפי המלוה אינו דבר ברור שעובר על איסורי רבית מיד בשעת ההלואה (עי' ספר מלוה ה' פ"ב הע' 6 אריכות גדולה בזה), ולפי דעת הראשונים שגם המלוה עדיין לא עבר על איסורי רבית עד שעת גביית הרבית, שפיר יש להוכיח שעוברים על 'ולפני עור' מיד בשעת נתינת המכשול גם טרם שנכשל בה, כי גם כאן עדיין לא נכשל המלוה באיסור רבית, ולא היה כאן כי אם נתינת מכשול על העתיד, ואעפ"כ עובר הלוה על איסור זה מיד בשעת ההלואה - שעת נתינת המכשול גרידא.
בהגהות והערות על ה'יד מלאכי' כתב שבעיקר הספק יש לנו הוכחה אחרת מסוגייתנו, דהנה בהמשך הסוגיא מצינו:
אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום 'ולפני עור לא תתן מכשול', וברש"י: "שעולה על רוחו של לוה לכפור", וכלפי דין זה כתב
הלחם משנה (הל' מלוה ולוה פ"ב ה"ז): "ואם תאמר, אם כן אף אם ילונו בעדים עובר משום 'ולפני עור', שהרי יטעון פרעתיו, והמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. וי"ל, דמאי שכתב 'שעולה על רוחו לכפור' - לאו למימרא דברשע יעשה כן, דאטו ברשיעי עסקינן, אלא יש לומר דחיישינן שאם לא ילוהו בעדים ישכח הדבר שהלוהו, ולפי דעתו הוא אמת - שהרי אינו נזכר, אבל כשיש עדים אע"פ שלא יזכור על כרחו יפרע ולא ישבע" (עי' תומים סי' ע סק"א), והרי באותה שעה שהלוה המלוה את מעותיו ללא עדים - הרי עדיין לא נכשל הלוה בכפירת הממון, כי עדיין אין בכוונת הלוה לכפור עדיין, ואין כאן כי אם נתינת מכשול למכשול עתידי, ובכל זאת עובר הוא משום 'ולפני עור', והגמרא לא הגבילה דין זה רק באופן שאכן כפר בסופו של דבר, אלא, בכל ענין עבר על לאו זה, בין בכפר בסוף ובין בשילם לבסוף, או בשמחל לו המלוה על חובו - שבאופן זה לא היה גם כן מכשול בסופו של דבר, יש בזה משום 'ולפני עור' - מחמת גרם המכשול שיתכן להיות בעתיד (ראה עוד שו"ת מחנה חיים ח"א סי' מח; שו"ת מהרש"ג ח"ג סי' י; שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' כ).
