הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטוי: "מאן תנא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה כד ע"א

רבי אלעזר בר"ש אומר וכו'. תנו רבנן: אין מרגילין ביום טוב, כיוצא בו - אין מרגילין בבכור, ולא בפסולי המוקדשין. בשלמא ביו"ט - דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, אלא בכור - מאן תנא?
אמר רב חסדא: בית שמאי היא, דאמר בכור בקדושתיה קאי; דתנן, ב"ש אומר: לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור.
פסולי המוקדשין מאן תנא? אמר רב חסדא: ר' אלעזר בר"ש [=רבי אלעזר ברבי שמעון] היא; דתניא, היו לפניו שתי חטאות, אחת תמימה ואחת בעלת מום, תמימה - תקרב, בעלת מום - תפדה. נשחטה בעלת מום, עד שלא נזרק דמה של תמימה - מותרת, משנזרק דמה של תמימה - אסורה. רבי אלעזר בר"ש אמר: אפילו בשר בעלת מום בקדירה, ונזרק דמה של תמימה - יוצא לבית השריפה.
ורב חסדא, לוקמה אידי ואידי כב"ש! דלמא כי אמרי ב"ש בבכור - דקדושתיה מרחם, אבל פסולי המוקדשין - לא. ולוקמא אידי ואידי - כר"א בר"ש! דלמא כי אמר ר"א ברבי שמעון בפסולי [מוקדשין] - דאלימי למיתפס פדיונן, אבל בבכור - לא.

1.
בגמרא מובאת ברייתא שעוסקת בבכור ובפסולי המוקדשין, שאין מרגילין בהן [לא מפשיטים את העור דרך רגלי הבהמה].

2.
הגמרא קובעת שהדין בברייתא לגבי בכור – הוא כדעת בית שמאי במשנה [מסכת בכורות דף לב], והדין בברייתא לגבי פסולי המקודשים הוא כדעת רבי שמעון בן אלעזר בברייתא אחרת [גם היא במסכת בכורות דף לג].

3.
באופן עקרוני מדובר שגם בית שמאי וגם רבי שמעון ברבי אלעזר [פער דורות גדול ביניהם] סוברים שבכור בעל מום שנפדה עדיין נשאר בקדושתו [והאחרונים מסבירים שמדובר בקדושה "חלקית"]. ולכן הגמרא שואלת בהמשך מדוע רב חסדא לא קבע שכל הברייתא [גם דין בכור וגם הדין בפסולי המקודשין] שמובאת בסוגייתנו מתאימה כולה גם לבית שמאי וגם לרבי שמעון בן אלעזר, שהרי הם סוברים אותה סברא, שבהמה שנפדית עדיין עומדת בקדושתה, והגמרא מיישבת שבכל זאת יש הבדל בין בכור לפסולי המוקדשין.

4.
ונשאלת השאלה: מדוע הגמרא שואלת בתחילה "מאן תנא", ועונה ש"בית שמאי היא", הרי הגמרא היתה צריכה לקבוע "דלא כבית הלל". השאלה הנ"ל בנויה על ההנחה שמשמעות הביטוי "מאן תנא? רבי... היא" היא, שכך הלכה, והרי בסוגייתנו מדובר בבית שמאי שאין הלכה כמותם.

5.
ונראה ליישב: הרי גם רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שיש קדושה בבהמה בעלת מום שנפדתה, ולכן מובן מדוע הגמרא טענה בהמשך הסוגיה שדעות בית שמאי ורבי אלעזר ברבי שמעון "דומות". ורק נוסיף: אמנם הגמרא קובעת שדעותיהם אינן ממש זהות אבל בהחלט הן "קרובות" זו לזו. לסיכומו של דבר ניתן לומר, שיתכן שהלכה יכולה להיות כבית שמאי – אם נקבל שהביטוי "מאן תנא" מורה שכך סובר ה"סתמא דגמרא". ראה גם "מתיבתא", הערה לה. להלכה אמנם נקבע שאין הלכה כבית שמאי:

6.
רמב"ם הלכות בכורות פרק א הלכה יט

המפשיט בכור בעל מום הרי זה מותר להפשיטו באי זה דרך שירצה, אם רצה להרגיל מרגיל, וכן שאר פסולי המוקדשין אם רצה להפשיט מן הרגל מפשיט.

אולם יש מחמירים. ראה "מתיבתא", "אליבא דהלכתא", עמוד יא, ובהערות לז-לח, שתלוי בסוף הסוגיה, ובהסברי הסוגיה על ידי ה"כסף משנה", על הרמב"ם הנ"ל.