מדרש סמוכין / הרב דוב ברקוביץ
תמורה לג ע"ב - לד ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
עיון מעמיק במבנה הפנימי של רשימות הנקברים והנשרפים חושף משמעויות עמוקות גם מאחורי איסורים שנראים חסרי טעם. קריאה מאירה במשנה
עמדתי לא פעם על כך שקריאה נכונה של משנה פותחת שער לשורשי מצוות התורה, ושהעמקה בעקרונות אלה היוותה חלק מרכזי בפרויקט של חכמי המשנה. ניסיתי גם להראות שהמבנה הפנימי והתחביר ההלכתי של כל רשימת מצוות במשנה הינם כלי בהוראתה. מי שמרגיל את עצמו לקריאה רגישה של תופעה זו תמיד יופתע. מצוות שאינן תקפות בזמן הזה ומשום כך אינן מוכרות ייחשפו במלוא חיוניותן. כך גם לגבי המצוות המוכרות אך המשויכות כלאחר יד לקבוצת ה"חוקים". עומק קיומי מובהק מאיר לתוך נפש האדם דווקא כאשר נדמה לו שמדובר במצוות ששכל האדם אינו רואה בהן היגיון וטעם. מצוות אחרות שמפרשים ודורשים אותן באופן קבוע יתגלו באור חדש מתוך ההסתכלות המקורית של החכמים החודרת למעמקים. אחת הדוגמאות הראשונות שהתוודעתי לה לפני שנים, וששכנעו אותי בקיומה של תופעה יפה זו, נמצאת בסוף מסכתנו.
המשנה מבררת את הדרגות השונות בהשמדת חפצים האסורים בהנאה. חפצים מעין אלו יש לאבד כדי שלא ייכשלו בהם בני אדם, אלא שאת חלקם חייבים לקבור ואת חלקם לכלות בשריפה. ברשימת הנקברים וברשימת הנשרפים נמצאים חפצים מוכרים מאוד במטבח היהודי – בשר בחלב חייב קבורה וחמץ בפסח חייב שריפה. מה אפשר ללמוד על שורשי האיסורים מתוך ניתוח מבנה שתי הרשימות? זו לשונן (ז, ד-י):
אלו הן הנקברים:
קדשים (בהמות שהוקדשו לקרבן) שהפילו (עוברן) – ייקברו; הפילה שליא, תיקבר. שור הנסקל (שהרג אדם ונענש בסקילה), ועגלה ערופה (כפרה על רצח אדם שלא נמצא רוצחו), וציפורי מצורע (שהובאו כחלק מתהליך היטהרותו), ושער נזיר (שנטמא למת ומתכפר כדי לחדש את נזירותו), ופטר (רחם) החמור, ובשר בחלב, ו(בהמות) חולין שנשחטו בעזרה...
ואלו הן הנשרפים:
חמץ בפסח – יישרף, ותרומה טמאה, והערלה וכלאי כרם... כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן – הרי אלו יישרפו...
עירוב תחומין
הרשימה הראשונה פותחת במקרים הקשורים למוות. בראשית הרשימה בהמות שהוקדשו כדי להביא חיים לאדם על ידי הקרבתן למזבח, אך אינן מצליחות להביא חיים לעולם בעצמן. הזוג הראשון – הפלת עוברים והפלת שליה – מביא בעקבותיו עוד זוגות המבליטים את איבוד החיים.
בזוג הבא שתי דוגמאות של בהמות הקשורות לרצח אדם - שור שהרג והעגלה, בת השור, המכפרת על ציבור המקבל על עצמו אחריות להפקרת הנרצח בידי אדם. הזוג הבא, ציפורי מצורע ושער הנזיר, משמשים בתהליך היטהרות של אדם שנגע במוות ונטמא. במצורע המוות מקנן בגופו החי, והנזיר, המבקש להידמות לכוהן ולהתרחק מהמוות, נטמא טומאת מת. תהליך ההיטהרות מהווה מעבר בחזרה לאפשרות הקִרבה למקום השכינה. "הזרימה" ברשימה הינה ממקרים של מיתה ממשית, ואף אלימה, למקרים שיש בהם רק מגע במוות.
וכאן באה התמיהה ובעקבותיה ההפתעה המבורכת: מה מחבר בין השלישייה הסוגרת את הרשימה – פטר חמור, בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה? האם גם אלו קשורים לטומאה ולמוות? פדיון בכור בהמה מתחייב בבהמה טהורה; אך לפטר חמור מעמד מיוחד – קיים בו פרדוקס החוצה את גבולות הפנים והחוץ; יש בו קדושת בכור מרחם ועל כן יש לפדותו על אף שמדובר בבהמה טמאה. אמביוולנטיות עמוקה זו של קודש וטומאה היא הגורמת לאותו פטר חמור להיות אסור בהנאה.
קיים דמיון רב בין פטר חמור המקדים את הבשר והחלב ברשימה לבין חולין שנשחטו בעזרה. גם בהמת חולין שנשחטה בעזרת המקדש, כאילו הייתה קרבן, פורצת גבולות, שוברת את החיץ שבין הקודש והחול. לבהמות חולין קדושה משלהן; הן חייבות שחיטה וכיסוי הדם. אבל אסור לערבב בין זיקתן לקדושה לבין זיקתן של בהמות שהוקדשו לקרבן. גם עירוב תחומים זה יוצר דבר שאין לאדם ליהנות ממנו.
מתוך ניתוח מבנה הרשימה אנו מניחים שגם בשר בחלב מהווה מין עירוב תחומים של הקודש עם דבר מה הנוגד אותו. אך באיזה אופן? לשם הבהרת העניין אביא קטע שכתבתי בטור זה על שורשו של איסור בשר בחלב, כפי שזה נחשף במשניות בפרק כל הבשר במסכת חולין.
שלוש פעמים במקרא נמצא הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו"; פעמיים מתוכם בסמיכות למצוות עלייה לרגל למקדש והבאת ביכורים. גם אם נאמר שאיסור המקרא כולל אכילה והנאה, בכל זאת הדגישה התורה דווקא את איסור הבישול. הסיבה לכך היא שמעשה הבישול מערב את הבשר והחלב יחד עד שנוצר חומר חדש השונה משני החומרים הנפרדים המקוריים. מוקד האיסור הוא אפוא יצירת התערובת, הבלילה החדשה המבטלת את הקיום העצמי של הבשר והחלב. איסורי האכילה וההנאה הינם רק ההמשך של חומרת התערובת.
הדיון על אודות הרחבת הביטוי "חלב אם" לכל חלב פותח בשאלה: מהי ההלכה לגבי גדי שהתבשל בחלב אם שלא הניקה מימיה? הדיון מברר את העיקרון שחלב אם, כמו הדם, מקנה חיים לגוף, ומסקנת הגמרא יוצרת הפשטה: חלב אם היוצר את איסור "בשר בחלב" אינו חייב להקנות חיים בפועל; כל חלב מסמל ברכת חיים פוטנציאלית. המינוח לאורך כל הדיון הינו "פרי עם פרי". גם הגדי וגם חלב האם הינם ההתגלמות החיות המתחדשת בבריאה. בשר בהמה טהורה משקף את ברכת החיות כ"פרי" שנולד מרחם אם; וחלב של בהמה טהורה משקף את הברכה המחיַּה את הבשר, והיוצאת מבשר אמו.
ומה לגבי בשר ה"גדי" ו"חלב אמו" – מהו "הפרי" של מה? הגדי הינו פרי של האם ובעצם של חלב האם. החלב הוא פרי האם; אפשר לומר שהוא פרי של בשר האם. כל אחד מהם מגלם שלב אחר של "פרי", של גילוי ברכת החיות של הבורא; מקור כל התחדשות והיוולדות.
מבחינה זאת תערובת בשר גדי בחלב אמו מהווה ביטוי נפלא לגילוי החיות הא-לוהית. בשל כך אברהם הכין מאכל מ"חמאה וחלב ובן הבקר" (בראשית יח, ח) עבור אורחיו המיוחדים שבאו לבשר לו על לידת יצחק. איסור בישול בשר בחלב, אכילתו והנאתו, מחייב את מי שאינו מלאך להתרחק כדי להבחין בין שלבי גילויי החיות בבריאה, בין שורש החיות לבין פריו. על כן איסור בשר וחלב כתוב בסמיכות לעלייה לרגל לבית המקדש שמטרתה להעצים את הכרת האדם בכך ששורש כל החיות בבריאה הינו מהקב"ה, ומיד אחרי הבאת החיות המשובחת שב"פרי", הביכורים, לשולחן ה'.
מבלי שאדם לומד להכיר בין שורש החיות לבין פריו נידון הוא לתפיסות המאפיינות עבודה זרה המבלבלת בין שורש החיים לבין החיות שאיתה אדם נפגש ביש הנברא. גם תערובת בשר בחלב, כמו פטר חמור וחולין שנשחטו בעזרה, מטשטשת את הגבול שבין טומאה וקדושה, בין החיות שבחול לבין החיות שבקודש.
טומאת חמץ
ומה אפשר ללמוד על חמץ בפסח מרשימת הנשרפים? גם רשימה זו בנויה מזוגות – הפעם רק שניים: איסורי ערלה וכלאי הכרם (גידולי גפן ודגן בקרבה גדולה) קשורים לגידולי יבול ולמעשי יצירה של האדם הפוגעים בחובתו להכיר ביבול כיצירה א-לוהית.
אבל כיצד הפכו חמץ בפסח ותרומה טמאה לזוג? איזו זיקה קיימת ביניהם? הנה ההפתעה המאירה – בדיוק לפני המשניות בתחילת פרק שני במסכת פסחים שבהן מובאת שיטת רבי יהודה ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה", המשנה מקשרת בין הביעור בערב פסח לשריפת תרומה טמאה (וגם לשריפת קודשים, שגם מופיעה ברשימת הנשרפים). אביא בעניין זה ממה שכתבתי כשלמדנו מסכת פסחים.
ישנן דרכים שונות לאבד חפצים האסורים בהנאה – קבורתם באדמה, פירוקם לחתיכות קטנות וזרייתם לרוח או זריקתם לים (כפי שכמה תנאים אכן קבעו במצוות השבתת החמץ). כיליון מוחלט של חפץ בשריפה קיים בעיקר בתחום הקודש, כאשר קרבן - או תרומה - נטמא או נפסל. דוגמאות לכך הן "נותר", חלקי קרבן שלא נאכלו בזמן המיועד לכך, וקרבן או תרומה שנטמאו.
במשנה בדף יא במסכת פסחים כתוב:
אמר רבי יהודה: שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גבי האיצטבא (גג של שורת עמודים בעזרה בבית המקדש). כל זמן שמונחות - כל העם אוכלין; ניטלה אחת - תולין, לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן – התחילו כל העם שורפין.
שריפת החמץ המסומלת על ידי העלמת לחמי התודה מרמזת שבמשך השנה החמץ שברשותו הפרטית של האדם עמד בזיקה להבאתו לשולחן גבוה כהודאה לבורא על מחייתו. במובן זה שריפת החמץ הנה מעין מנחה שעבר זמנה ונהפכה ל"נותר".
ועוד נאמר שם במשנה: "אמר רבי מאיר... שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח (בביעור חמץ בערב חג)". בשריפת תרומה טמאה, כמו בקדשים, אין חיוב להמשיך ולשמור על קדושתה שלא תיטמא טומאה נוספת. לפי רבי מאיר, גם בביעור חמץ מותר שתרומה טהורה תבוא במגע עם הטמאה. למה?
בנוסף לבחינת "נותר" המחייבת שריפה, לחמץ בשעת איסורו יש גם פן של טומאה. כך הם דברי רש"י שם: "שאין לך טומאה גדולה" מאיסור חמץ מן התורה. תרומה הטהורה בגין הלכות טומאה וטהרה הקבועות נחשבת "טמאה" לא פחות מהתרומה הטמאה שעל ידה, בגלל שבפסח יש בה "טומאת חמץ". על כן אין כל בעיה לשרפן יחד.
באיזה מובן נחשב חמץ בפסח כתרומה שנטמאה? בבירור השורש של איסור חמץ בפסח בדף ה-ו, הגמרא מעמידה הצעה הרואה ביצירה ההלכתית של חז"ל בערב פסח לפני חצות את הצוהר להבנת האיסור. לפי הצעה זו קיים מעמד אוטונומי לאיסור חמץ על בסיס איסור חמץ התקף במקדש לאורך השנה כולה. לחמץ במקדש ישנו מעין פן של טומאה היות שבמקום המגלם את היות הבריאה כולה של הבורא הוא מסמל את פעילות האדם "המחמיץ" את הבריאה בכוחות היצירה שהתברך בהם. השבתת החמץ משך שבעה ימים לא נועדה להוות ביטוי למצוות מצה או קרבן פסח שמצוותם בי"ד אחרי הצהרים ובליל ט"ו, אלא להוציא את "הטומאה" מהבית ולהפוך את הבית למקדש. בכך חז"ל ביקשו להפוך את איסור חמץ בפסח מנדבך במרחב הגאולה הלאומית אל הכנת רשותו של כל יהודי לגאולה פרטית.
מבחינה זאת בדיקת חמץ בערב וביעורו לפני זמן איסור חמץ מן התורה מבטאים את הפיכת איסור החמץ מהיסטוריה להיטהרות. מהותו של החג לאורך כל שבעת הימים הינה קיום ביתו-רשותו של אדם כטהור מ"טומאת החמץ" כדי שיהיה לאורך כל השנה כלי לגילוי השכינה כבסיס הקיום הישראלי.
על כן הזיווג המפתיע של חמץ בפסח ושל תרומה טמאה בין "הנשרפים".
