הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "תנינא"; "אמריתה לשמעתא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה כח ע"א
/מתני'/. כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, ומחיר, והכלאים, והטרפה, ויוצא דופן. איזהו מוקצה - המוקצה לעבודת כוכבים, הוא אסור ומה שעליו מותר. ואיזהו הנעבד - כל שעובדין אותו, הוא ומה שעליו אסור, וזה וזה מותר באכילה.
מבנה הסוגיה:
1.
המשנה קובעת כלל [שכל בהמה שנאסרה בהקרבה והתערבה בבהמות אחרות – כל הבהמות אסורות והבהמה הבודדת לא מתבטלת ברוב], ואחר כך מפרטת את כל הדוגמאות שמתאימות לכלל.
2.
גמ'. אמר מר אוסרין בכל שהן - דלא בטלי ברובא. תנינא: כל הקדשים שנתערבו בחטאות מתות או בשור הנסקל, אפי' אחד ברבוא - ימותו וקשיא לן מאי קאמר הכי קתני נתערבו בהן מחטאות מתות או שור הנסקל אפילו ברבוא - ימותו; איצטריך, ס"ד אמינא: התם הוא - דאיסורי הנאה, אבל הכא, דלאו איסורי הנאה - אימא ליבטל ברובא, קמ"ל.
"וקשיא לן" - הסתמכות על סוגיה מקבילה במסכת זבחים דף ע עמוד ב / זבחים דף עא
"וקשיא לן" - 13 מופעים בש"ס
2.1
"אמר מר" בתחילת הגמרא, ומייד אחרי המשנה - חריג? שני מופעים: כאן ובדף הבא. אולי מדובר בסוגיא מיובאת? שאמנם התייחסו למשנתנו אבל בסוגיה אחרת.
2.2
הגמרא מצטטת את הדין במשנה - אוסרין בכל שהוא - ומוסיפה את תוצאות הדין - "דלא בטלי ברובא". היא מקשה "תנינא", כלומר למדנו זאת כבר במשנה אחרת [משנה במסכת זבחים דף ע עמוד ב].
2.2.1
העיקרון שנלמד מהמשנה בזבחים הוא אחרי הפרשנות לאותה משנה, שכתוצאה מפרשנות זאת נלמד העיקרון, שהפסולים למזבח לא בטלות ברוב.
2.3
עונה הגמרא שיש חידוש בשתי המשניות: המשנה בזבחים מדברת על בהמות שאסורות בהנאה [ומפני איסורם חמור הדין הוא, שלא בטלות ברוב], ואילו בסוגייתנו מדובר על בהמות שאינן אסורות בהנאה [ראה ברש"י וב"מתיבתא", הערה טז], ומשנתנו מחדשת שאף בדוגמאות שבמשנתנו הדין הוא שאינן בטלות ברוב. והגמרא בזבחים מסבירה מה החידוש במשנה שם [שאינן בטלות ברוב למרות שאינם מאוסות].
3.
ורובע ונרבע נמי תנינא! נתערבו רובע ונרבע - ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמי יפה שבהן מאותו המין,
הגמרא ממשיכה להקשות: הרי גם הדין של "רובע ונרבע" שאינם איסורי הנאה - לדוגמא: כשאין שני עדים שיעידו על המעשה - נקבע באותה משנה בזבחים, וחוזרת הקושיה מה באה משנתנו לחדש.
4.
אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא קמיה דרב שימי בר אשי, אמר לי: חדא בחולין וחדא בקדשים; וצריכי, דאי אשמועינן גבי קדשים - משום דמאיסי, אבל גבי חולין - אימא ליבטלי.
הגמרא מיישבת: שהמשנה בזבחים מדברת שהרובע או הנרבע התערבו בבהמות קדשים, ומשנתנו מדברת כשהרובע או הנרבע התערבו בבהמות חולין והקדישם לאחר שנתערבו, והחידוש הוא במשנתנו, שלמרות שלא היו מאוסות בזמן שנתערבו בכל זאת לא בטלות ברוב [וראה המשך ההסבר ב"מתיבתא", הערה כה].
5.
הגמרא ממשיכה:
ובחולין נמי תנינא, ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן: יין נסך, ועבודת כוכבים, וציפרי מצורע, ועורות לבובין, ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וחולין שנשחטו בעזרה, [ושעיר המשתלח] - הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן!
הרי החידוש במשנתנו נלמד כבר במשנה אחרת [במסכת עבודה זרה דף עד עמוד א].
6.
צריכי, דאי אשמעינן התם - (דאיסורי הנאה דלא בטלי, אבל הכא - ליבטלי,) ואי אשמועינן הכא - דלגבוה דמאיס, אבל להדיוט - אימא - איסורי הנאה ליבטלו ברובא, קמ"ל.
הגמרא מסבירה שיש חידוש בשתי המשניות. [בפשטות יש להקשות: הרי שני החידושים כבר נתבארו בקטעים הקודמים בסוגיה].
7.
מהי כוונת הגמרא כשהקשתה כמה פעמים "תנינא". ביטוי זהה נוסף הוא "תנינא חדא זימנא".
8.
הליכות עולם שער שני פרק ב:
לג. מצינו דמקשה מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא מתרי תנאי דחד תנא אמר מילתא ואידך תנא אמרה בדוכתא אחרינא, כי הא דפרק עשרה יוחסין במשנת אבא שאול קורא לשתוקי בדוקי ואמרינן מאי בדוקי אילימא שבודקין את אמו תנינא חדא זימנא ראוה מדברת וכו' ומילתא דהכא אבא שאול אמרה ומילתא דהתם ר"ג ור' יהושע אמרוה
ואין שיטת הגמרא להקשות מאי קא משמע לן תנינא חדא זימנא מתרי תנאי אלא מסתם משנה לסתם משנה ועל רבי קא פריך מאי קמ"ל רבי הא תנינא חדא זימנא.
אלא שיש לומר דהתם בקידושין הכי קפריך תנינא חדא זימנא כלומר אמאי לא תנא לה רבי בחד דוכתא ולומר התם וכן אבא שאול אומר.
ובהמשך דבריו הוא דן ביחס לברייתות.
הסבר: הביטוי "תנינא חדא זימנא" [=שנינו פעם אחת=שנינו כבר בעבר] מתאים רק כאשר השאלה היא משני "סתם משנה" – משנה ללא שמות תנאים – והקושי הוא על רבי יהודה הנשיא עורך המשניות: מדוע כתב דין זהה בשני מקומות במשניות.
8.1
בעל "הליכות עולם" מציין שמצינו ניסוח זה גם כאשר הדינים בשתי המשניות נאמרו על ידי שני תנאים שונים. ואז השאלה על רבי יהודה הנשיא מדוע לא כתב במשנה אחת [בלבד] את הדין הזהה בשמם של שני התנאים: "... וכן אמר..."
[אולי אפשר היה להסביר את שאלת הגמרא במקרים הנ"ל כך: מדוע רבי יהודה הנשיא שיבץ שני תנאים שונים במקומות שונים כשאומרים דין זהה – וכשההלכה כמו כל אחד מהם.]
8.2
הביטוי "תנינא חדא זימנא" רק ממשנה למשנה וממשנה לברייתא [מדוע חזר בברייתא על מה שכתוב במשנה] ולא מברייתא למשנה.
8.3
יד מלאכי כללי התלמוד כלל סא:
וכגון זה כתבו רש"י והתוס' בפ"ב דחולין דף ל"א א' דלא פרכינן הא תנינא חדא זימנא במילתא דאתיא מדיוקי
והיינו טעמא כדכתיבנא דכיון שלא בא מפורש במתניתין אין זה כפל ועל כגון דא רגיל תלמודא לתרוצי ולמימר פלוני דיוקא דמתני' אתאי לאשמועינן עיין שבת דף ל"ז ב' ושבועות דף כ"ט ב'
ומצאתי מחודש בעירובין דף פ"ה ב' דמקשה מאי קמ"ל תנינא ומדיוקא מייתי לה ועיין הליכות אלי כלל תקי"ג:
ה"יד מלאכי" מוסיף ששאלת "תנינא חדא זימנא" היא רק כאשר הדין כתוב במפורש במשנה ולא כאשר הדין נלמד מתוך דיוק במשנה.
8.4
בתחילת דבריו [לא צוטט לעיל] ה"יד מלאכי" מסביר שישנו ביטוי נוסף בש"ס "אף אנן נמי תנינא", כלומר יש סיוע לאמורא מדברי משנה, והגמרא לא מביאה זו כקושיה "מאי קא משמע לן , תנינא" = מה האמורא משמיע לנו הרי דין זה כבר נלמד ממשנה?
8.5
והוא מביא הבחנה מאד יסודית וחשובה:
כשהדין במשנה ברור ולא נלמד מתוך דיוק אז מופיע כקושיה "מאי קמ"ל, תנינא?" – כי המשניות היו ידועות לאמוראים, אבל כאשר הדין נלמד מדיוק אי אפשר להקשות ממנו אבל אפשר להביא ממנו ראיה לאותו אמורא.
וגם לגבי "תנינא חדא זימנא", כיון שמדובר בשתי משניות יש מקום לשאלה, אבל אם מדובר בברייתא ומשנה לא בהכרח תמיד ניתן לשאול השאלה של "תנינא חדא זימנא".
9.
נוכל להסיק מכל הנ"ל שבסוגייתנו הקושיה היתה רק "תנינא" ולא "תנינא חדא זימנא". והסיבה היא שבסוגייתנו אין כפילות לשונית בין כל המשניות שצויינו בסוגיה, והקושיות היו רק לאחר עיון [ולפעמים גם מתוך דיוק] במשנה מסויימת.
