הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר להתפלל באצטדיון?
תמורה כט ע"א - ל ע"א
מסופר על תלמיד שניגש לרבו ושאל אותו האם מותר לעשן בתפילה. הרב נזף בתלמיד ואמר לו שאין זה מן הראוי, וזה מראה על זלזול בתפילה ובכבוד שמים וכו'. לאחר כמה ימים ראה התלמיד את חבירו מעשן בתפילה. פנה התלמיד לחבירו ושאל אותו האם הוא שאל את הרב אם זה מותר, והחבר – להפתעתו – אמר לו שהרב התיר לו. שאל התלמיד: איך יכול להיות שהרב התיר לך ולי הוא אסר? ענה החבר: צריך לדעת איך לנסח את השאלה. אתה שאלת אם מותר לעשן בתפילה, אבל אני שאלתי אם מותר להתפלל תוך כדי עישון...
בשיעור זה ברצוני לבדוק האם ראוי להתפלל במקום שמלכתחילה לא נועד לצורך תפילה אלא לצורך דבר בזוי ואפילו אסור. לכאורה אפשר היה לומר שכל דבר שאתה משתמש בו לצורך גבוה הוא יפה וראוי, ואם במקום שהמקום הזה ישמש לדברים אסורים הוא ישמש לדברי קדושה, מה רע בכך?
ואולם, בדיני הקרבנות ישנה הסתייגות שהתורה מגבילה:
1. דברים פרק כג פסוק יט
לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם
אם זונה קיבלה בתמורה למעשה זנות טלה, וברצונה להביא את הטלה כקרבן, אין מקבלים את הקרבן הזה. כך גם אם טלה הוחלף בכלב – את הטלה הזה אי אפשר להביא כקרבן. ומסבירה המשנה שאותה אנו לומדים השבוע בדף היומי שלא רק שהטלה הזה אסור כקרבן, אלא שאפילו אם הוא התערב באלף בהמות אחרות – כולם יהיו אסורים:
2. מסכת תמורה פרק ו משניות ב-ג
איזהו אתנן? האומר לזונה הא ליך טלה זה בשכרך אפילו מאה כולן אסורין...
איזהו מחיר כלב? האומר לחבירו הא לך טלה זה תחת כלב זה וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורים שעם הכלב מותרים.
ניתן להבין, אולי, את האיסור להשתמש בטלה שניתן כאתנן לצורך קרבן. אך מה הבעיה בטלה שהוחלף בכלב? הרמב"ן מסביר שהכוונה היא לאנשים חוטאים שחושבים שאפשר להצדיק את החטא שלהם אם הוא משמש למטרה נעלה, ולכן אסור לקבל מהם את הקרבן, כדי למנוע מהם את החטא הזה מלכתחילה:
3. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד וארץ ישראל) דברים כג, יט
לא תביא אתנן זונה - הזונות יעשו באתנן שלהם מצות, חושבות לכפר על חטאתן, כמו שיזכירו רבותינו במשל שלהן גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישייא (=מזנה בתפוחים ומחלקת לחולים), ולכך אסרה תורה אתנן לכל נדר כי עתה יוסיפו לחטוא בהן. וכן ענין מחיר כלב, בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים, וידירו במחיריהם להיות כופר לנפשם. וכן המנהג עד היום בפרשים אנשי הציד, שיעמידו צורת כלביהם בשעוה לפני ע"ז, שיצליחו בהם. והמפרשים אמרו, מפני שהוא דרך בזיון:
באופן דומה גם בעל ה'תורה תמימה' סבור שהבעיה בכלב היא שהוא נועד לחטא, אבל הוא מסביר שאין הכוונה לחטא של אכזריות ופגיעה בזולת אלא לחטא של זימה וגילוי עריות, וזו הסיבה שהתורה מחברת את שני הדברים ביחד – אתנן זונה ומחיר כלב:
4. תורה תמימה (ר' ברוך אפשטיין, המאה ה-20, ליטא) דברים פרק כג הערה צא
והנה לא נתבאר בגמרא עיקר הטעם מפסול חליפי כלב, והמפרשים כתבו משום דמגונה הוא, אבל אין זה מספיק, כי המעט חיות מגונות בעולם, אבל האמת נראה טעם הדבר משום דמטבע הכלב להיות שטוף בזימה, ומהאי טעמא אמרו (ב"מ עא, א) ארמלתא לא תגדל כלבא משום חשדא, ולכן העושה חליפין בכלב יש בזה חשד שהוא לזנות ולמשכב זכר, ולכן טעם איסור אתנן זונה ומחיר כלב סברא אחת להן, דמאיסי להקרבה משום גנות של זנות, ומדוייק לשון הכתוב כי תועבת ה' גם שניהם כמו תעוב אחד לשניהן, ודו"ק:
הסבר אחר נתן בעל 'ספר החינוך', אשר אומר לגבי אתנן זונה שהבעיה היא שהאדם עלול בזמן הקרבת הקרבן לחשוב על המעשה האסור שהוא עשה, ובכך לפגום בקרבן, ולגבי מחיר כלב כותב בעל 'ספר החינוך' שהמיוחד בכלבים אינו השימוש שלהם לעבירה אלא העובדה שמדובר בבעל חיים אכזרי:
5. ספר החינוך (ר' אהרון הלוי, המאה ה-13, ספרד) מצוה תקעא
משרשי המצוה לפי שהקרבן הוא בא לטהר מחשבת האדם ולהכשיר מעשהו בכח הפעולה ההיא... ובהיות קרבנו בא מאתנן זונה שהיא עברה מטונפת שמא יחשוב בעת קרבנו באותו ענין רע, ויפגל מחשבתו באותה המחשבה הרעה והבזויה. וגם כן מחיר הכלב מטעם זה, כי הקרבן יביא האדם לכפרה על נפשו, וכענין שקרבנו נשחט ונתח לנתחים ראוי לו לבעל הקרבן לחשוב שהיה ראוי לעשות לו כן בגופו על דבר חטאו, אם לא שחסד השם יתברך היה עליו ליקח ממנו כופר קצת ממונו, ועם הפעולה הזאת ראוי לו שירכך לבבו וידכדך נפשו על חטאיה עד שתשוב ותנחם על מה שעשתה ותסכים לבל תוסיף לחטוא עוד... והכלבים ידוע שהן עזי נפש, ושמא מתוך חשבו בהן ובטבען החזק תחזק נפשו ותקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו.
לענייננו רואים אנו שישנה הגבלה, ואי אפשר לקחת כסף מכל מקור לצורך הקרבנות. אך אנחנו שאלנו, האם מותר להתפלל במבנה שנועד למעשים אסורים, ולכאורה גם אם דברים מסוימים אסורים בתור קרבן, אולי הם מותרים לצרכים אחרים?
אך הרמ"א כתב שאותם דינים שנאמרו ביחס לקרבנות אמורים גם ביחס לכל מצוה:
6. רמ"א אורח חיים סימן קנג סעיף כא
אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה, כגון בהכ"נ או ס"ת; ודוקא מהאתנן עצמה, אבל אם נתנו לה מעות באתנן, מותר לקנות בהן דבר מצוה; ולא מקרי זונה, אלא איסור ערוה, אבל אלו הפנויות הקדשות שמקדישות דבר, מותר לקבל מהן.
לפי זה, לכאורה, יהיה אסור להתפלל בבית כנסת שניתן כאתנן או שהוחלף תמורת כלב, אבל האם זה אומר שאסור להתפלל בבית כנסת ששימש לפני כן לאיסור אחר?
הגמרא אומרת שלעתיד לבוא ייהפכו כל התיאטראות והקרקסים לאולמות שבהם אפשר יהיה ללמד תורה:
7. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו, א
אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב (זכריה ט, ז): "וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵא-לֹהֵינוּ וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי"? – 'וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו' - זה בית במיא שלהן, 'וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו' - זה בית גליא שלהן, 'וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵא-לֹהֵינוּ' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. 'וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי' - אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים.
ואולם, התוספות העירו שאין הכוונה לבתי עבודה זרה אלא לבתי התכנסות שלהם:
8. תוספות מסכת מגילה דף ו עמוד א
טראטריות וקרקסיאות – יש מפרשים בתי עבודת כוכבים ומכנה אותן טרטאות לשון חרפה וקרקסיאות רוצה לומר בית הכסא בלשון ערב וקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה אלא ודאי לשממה יהא במהרה בימינו ורוצה לומר בתים שמתאספים שם לוועד של עובדי עבודת כוכבים.
כלומר שמקום שמשמש לעבודה זרה יהיה אסור לשמש אח"כ ללימוד תורה. ואולם, בפרשת השבוע מצינו שלוקחים תכשיטים בזויים והם הופכים להיות חלק מהמשכן:
9. שמות פרק לה פסוק כב
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'
רש"י:
וכומז - כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה. ורבותינו פירשו שם כומז כאן מקום זמה:
לכאורה יש לחלק בין תכשיט שהיה במקום בזוי לבין דבר שנעשה בו איסור. אבל בהמשך הפרשה כותב רש"י שמשה רבנו לא רצה לקחת גם תכשיטים ששימשו בעבר להתקשטות של הנשים בפני בעליהן, ורק אחרי שהקב"ה התערב הוא הסכים לקחת אותם:
10. שמות פרק לח פסוק ח
וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
רש"י:
במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם.
מדוע לגבי הכומז לא התלבט משה רבנו, ואילו לגבי המראות הוא התלבט? מסביר הרמב"ן שהכומז הותך עם כל הזהב שנתרם, ואילו המראות הפכו עצמם להיות חלק מהכיור:
11. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד וארץ ישראל) שמות לח, ח
במראות הצובאות - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה. לשון רש"י.
והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב "ויבואו האנשים על הנשים", והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (שבת סד, א) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה.
כל המקורות הללו הובאו בתשובה של ר' אברהם שטיינברג (סבא רבה של הרב פרופסור אברהם שטיינברג) בשו"ת מחזה אברהם שנשאל האם אפשר לעשות תלמוד תורה בבניין ששימש לפני כן לבית זונות והתיר את זה, ורק בגלל לזות שפתיים אמר להם לעשות שיפוץ יסודי בבניין לפני שיעשו לו הסבה:
12. שו"ת מחזה אברהם (ר' אברהם שטיינברג, המאה ה-19, אוקראינה) או"ח כז
בדבר השאלה שקנו הקהל בית לבית ת"ת וגם יהיה שם ביהמ"ד ונמצא בעלי בתים עוררים על הבית הזה שזה שנים שקנה אחד הבית הזה לעשותו בית הזונות וכן עשה והיה בית הזונות, ולכן אין רצונם לעשות בבית הזה תלמוד תורה לרבים וגם ביהמ"ד בקביעות.
והשבתי דלא מצינו כלל בפוסקים לענין בית הזונות שיאמרו להחמיר שלא לעשות ממנו בית תלמוד ובית הכנסת, וגם לא דמי לדבר המאוס בעצם כמו בית המרחץ ובית הכסא, והוא מאוס רק מחמת עבירה, ולא חמיר על כל פנים מעבודת אלילים שכתב המגן אברהם להתיר... מה שאין כן בעבירה שנעשה בו אין גוף הבית נאסר וגם בעת שהיה בית הזונות היה מותר להתפלל ולומר דברים שבקדושה, ואם כן עתה שנטהר הבית הזה מהעבירות שנעשו בו איני יודע מקום לאסור לקבוע בו דברים שבקדושה... לכן לפענ"ד איני מוצא בזה מקום איסור. אמנם יען שנמצאו עוררים ולזות שפתים מבעלי בתים דלא ניחא להו בזה קשה קצת בזה ההיתר... והוא כענין מה דקיי"ל ביו"ד סימן רמב דאין להורות היתר בדבר התמוה לרבים... ולכן נראה להתיר באופן שיגררו כותלי הבית החמר והטיט עד הלבנים מבפנים ומבחוץ ויטוחו אותם מחדש, וזה הוי שינוי.
הרב משה פיינשטיין, לעומת זאת, נשאל האם אפשר להתפלל באופן חד פעמי במקום שמשמש לתועבות במשך השנה כולה, ואוסר את זה מכל וכל, ואומר שעדיף אפילו להתפלל ביחידות בבית מאשר לבוא לתפילה במקום כזה:
13. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) או"ח א סימן לא
הנה בדבר לשכור מקום שעושין בו כל התועבות להתפלל שם בימים הנוראים יפה הורה כתר"ה לאיסור. וראיה גדולה מהא דמצוה להתפלל יותר בבית המדרש היכא דגרסי... חזינן דמה שעושין בהמקום מועיל למצות התפלה שכיון שהוא מקום דגרסי בו הוא עדיף להתפלל בו לכו"ע, להרמב"ם רק לגבי מעלת רוב עם ולתוס' אף לגבי חיוב בעשרה. וא"כ מכלל הן אתה שומע לאו שבמקום שנעשים בו דברים מתועבים אינו מקום הרצוי לתפלה כלל כיון שהוא מקום שנאוי להקב"ה והמקום לתפלה הא עדיף במקום שאהוב לו ביותר שהוא במקום דגרסי דאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה ביותר, וגם הוא טוב בביהכ"נ שג"כ אהוב לו, ולכל הפחות בסתם בתי ישראל ומקומות בעלמא שאינם שנואים לו ותהיה השכינה עמהם ע"י התפלה גופה, עיין בברכות דף ו', אבל במקום עשיית תועבות ששנאוי לו אינו מקום רצוי לתפלה כלל ואף ע"י עשרה מתפללין לא תהיה שכינה עמהם. ולכן כיון שכל מעלת תפלה בצבור שהוא בעשרה איתא בברכות דף ח' משום שהוא עת רצון ונשמעת התפלה שם ביותר כגירסת הרי"ף והרא"ש וכן הוא בטור וברמב"ם רפ"ח מתפלה, א"כ במקום עשיית תועבות שאינו רצוי אף שתהיה התפלה בעשרה אין שם מעלת תפלת בצבור כלל, וממילא עדיף להתפלל ביחיד אף בביתו שאף שאינו מקום המקודש מ"מ אינו מקום שנאוי וע"י תפלתו תתקדש לאותה שעה שתהיה השכינה שם ותשמע תפלתו, מלהתפלל במקום המתועב ושנאוי אף בעשרה שלא הוי רצון כלל.
ועיין בבאה"ט או"ח סי' קנ"א סק"א בשם הרא"מ דאפי' נעשה בביהכ"נ עבירה שמצאו לשמש מתעולל עם נערה שמותר להתפלל שם וכל קדושת ביהכ"נ עליו, ומזה ראיה גדולה למה שבארתי שבמקום מתועב ושנאוי כהא שנעשה לתועבות אסור להתפלל לכן היה שייך לידון אם יאסר ביהכ"נ הקבוע לתפלה שכבר נתקדש במה שאחד עבר שם עבירה וע"ז פסק דלא נתבטלה קדושתו ומותר להתפלל שם. והוא מטעמים הרבה חדא דאינו שלו ואין יכול לאסור דבר שאינו שלו, ועוד אף אם היה שלו לא היה נאסר בעבירה באקראי שלא הוקבע המקום לזה, ועוד כיון שכבר נתקדש אין אף ביד הבעלים כח לסלק הקדושה בשום דבר דהוי כאינו שלו לענין זה, ועוד עדיין הוא נשאר קבוע לתפלה ולקדושת ביהכ"נ ובאופן זה לא נאסר אף בהועמד שם צורת ע"ז מטעם דהיא באה בגבולה עיי"ש. אבל עכ"פ חזינן מזה דבמקום הקבוע לתועבות אסור להתפלל שם. וא"כ יש להתפלל אף ביחידי ובביתו ולא להתפלל שם אף בעשרה כדכתבתי לעיל, וכ"ש כשיש ביהכ"נ בעיר שיכולין להתפלל בעשרה במקום קדוש וגם ברוב עם שאסור להתפלל שם.
והנה כל זה הוא בעובדא שכתב כתר"ה שהמקום היה קבוע למעשה תועבות ועדיין הוא קבוע לזה ורק ששכרו לימים אלו להתפלל שזה אסור כדלעיל, אבל לקנות מקום כזה ולקבעו מהיום והלאה לבית הכנסת מסתבר שמותר. והתוס' במגילה דף ו' שכתבו שקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה, אף שכוונת הגמ' הוא שיקבעו המקומות ללמוד תורה ברבים, הוא רק מחמת שמפרשים שהם בתי ע"ז שזה סברי שאסור למצוה אף אחר הבטול משום דמאיסי למצוה.
גם הרב פיינשטיין, אם כן, מתיר לקחת מבנה ששימש לתועבות ולהסב אותו באופן קבוע לבית כנסת, אבל לשימוש חד פעמי הוא אוסר. הוא ביסס את דבריו בין השאר על תשובה של הרא"ם שאותה הוא ראה בבאר היטב, ואשר ממנו הוא הבין שמבנה שנעשתה בו עבירה אפילו פעם אחת אסור להתפלל בו, ורק באותו מקרה שהעבירה נעשתה ע"י מי שאינו בעל הבית ולאחר שהמבנה כבר היה קדוש הוא לא נאסר. אך המעיין בדברי הרא"ם עצמם יראה שניתן להוכיח מהם בדיוק להיפך, כי הוא אומר שמותר להתפלל בבתים ששימשו לעבודה זרה לפני כן גם אם זה נעשה בקביעות וע"י בעלי הבתים:
14. שו"ת רבי אליהו מזרחי (המאה ה-15, תורכיה) סימן פא
על העבירה שנעשה בקהל ארגון שראו עדים כשרים את שמש הכנסת מתעולל עם נער אחד בהיכל ה' האם יש היתר להתפלל באותו בית כנסת אם לא.
תשובה בהיות שבא באזני קצת מבני עמנו הוציאו קול על הכנסת הזה לומר שמאחר שנעברה בו עבירה גדולה כזאת שוב אין ראוי להתפלל בו ולהזכיר בו קדיש וקדושה ולא לשים בו ס"ת, באתי לפרסם ולהודיע שיבושם, שאין הדבר כן כמו שהם חושבים אבל הם בודאי הגמור טועים ומשתבשים ואין ראוי להוציא מפיהם דבר זה, שא"כ לפי דעתם המשובשת אין ראוי להתפלל בשום בית מבתי היונים והלועזים מאחר שסתם בתיהם הם מכניסים בתוכם עבודה זרה ולא דרך עראי בלבד אלא אף דרך קבע שכן דרכם של גוים תמיד לשים בבתיהם צורת יש"ו וצורת אמו ותחתיהם נר דולק ועשן הקטרת עולה בו שזו היא ע"ז גמורה... ועם כל זה אנו שוכרים וקונים בתים מן הגוים ואנו מתפללים בתוכם בכל תפוצות גלותינו ולא נמצא שום פוצה ומצפצף לערער בזה וכל המערער בזה אינו אלא טועה שהרי דברים ק"ו ומה אם בית מקדשנו שהוא מקדש בית עולמים שהשכינה שרויה בו והוא קדש קדשים לא נאסרו תפלתנו בו אף על פי שהכניסו בו ע"ז... בתי כנסיות שלנו שאינן אלא מקדש מעט והקלו בהם בכמה דברים שהן אסורים בבית המקדש על אחת כמה וכמה.
לכן הסיק הרב ולדינברג שבאמת מותר להתפלל בבית ששימש לפני כן לעבודה זרה, אבל רק בתנאי שעכשיו הבית כבר הוסב מייעודו. אם הוא עדיין משמש לדבר בזוי, ורק באופן זמני רוצים להשתמש בו לצורך תפילה, אומר הרב ולדינברג שזה אסור, ורק מי שאין לו שום ברירה יכול להתפלל שם.
15. ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק יב סימן טו
ורואה אנכי כל הפיסקא הזאת של הבעל אגרות משה כולה מקשה אחת, ואינה תואמת אל האמת, דהנה הן דברי הבאה"ט בשם הרא"ם והן דברי המג"א בשם הרא"ם כולם מכוונים אל התשובה האחת שישנה בזה בשו"ת הרא"מ... הרי לנו תמונה הפוכה מכפי שחזה אותה הבעל אגרות משה, שהרא"ם לא עלה על דעתו כלל לבוא עלה מטעם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, או מפני שהיתה עבירה אקראית, או בהיות וכבר נתקדש וכו', וכפי שרצה לשים בפיו האגרות משה, ואדרבא הסייעתא של הרא"מ לכך הוא מעובדי ע"ז בדרך קבע, ולא עוד אלא שקבעו המקום לע"ז עוד לפני שנתקדש, והיינו מבתי היונים והלועזים. שמכניסים בו ע"ז ועובדים אותה שם בקביעות, ובכל זאת אנו שוכרים וקונים מהם בתים כאלו וקובעים אותם לאחר מכן לבתי - תפילה, באופן שיוצא שלא רק שאין מדברי הרא"מ ראיה גדולה, וגם לא קטנה, שאסור להתפלל במקום מתועב ושנאוי, אלא אדרבא ישנה משם ראיה הפוכה, שכן מותר להתפלל במקום מתועב ושנאוי. וכפי שרואים שהתיר הרא"מ בפירוש לשכור בתי היונים המלאים בע"ז ולעשותם לבתי - תפילה, ועוד מעיד לנו על כך עדות נאמנה שכך הוא הנהוג בכל תפוצות גלותינו ולא נמצא שום פוצה פה ומצפצף לערער בזה.
...מה שיש כן איפוא לחלק בין נידוננו לבין ההיא דתשובת הרא"ם ולסתור שלא תהיה משם ראיה להיתר, הוא רק בכזאת, די"ל דשאני ההיא דהרא"ם שהמדובר שאנו קונים, או שוכרים לשנים, את הבתים מהעובדי ע"ז שמבטלים את מהותם הקודמת וקובעים בהם באופן קבוע ונראה בתי - תפילה, באופן שפנים חדשות באו לכאן, ונשתקע מהם שמם הקודם, ולכן הותר בכזאת, אבל משא"כ בכגון נידוננו שהמדובר באופן ששמם המתועב והשנאוי נשאר עליהם, ואנו שוכרים את האולמות רק למספר ימים קבועים, והמה ימשיכו עוד במעלליהם ותועבותיהם במקומות האלה, בכל כגון דא ברור שגם הרא"ם יודה שקצר המצע מהשתרע ואין ראוי להתפלל במקומות מתועבים כאלה לא לשום שם ס"ת ולא להזכיר בהם קדיש וקדושה, דהקב"ה בודאי לא יאבה להשרות שכינתו במקומות מאוסים באופן רוחני שכאלה, והתפלה דרך שם לא תעלה לרצון לפני אדון כל, ובת קול כאילו מכרזת ואומרת אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת...
אלא זאת נראה אבל דכשקורה שנקלע למקומות כאלה מצד איזה סיבה והכרח ובנתיים עובר זמן תפלה אם לא יעמוד שם להתפלל על אתר, או כשאם לא כן יתבטל משמיעת קריאת התורה בציבור ובפרט פ' זכור ופרה, וכן תקיעת שופר וכדומה (דהיתר לא נשמעים לו) או כשמתבטל מלימודו הרגיל, אזי יש מקום להתיר לשכזה באופן ארעי שיתפלל שם, או לעיין בלימודו... אולם בדרך כלל, יש לו מראש לבחור יותר בדרך הפרישה, כי קשר כזה אינו מן המנין, ולא נקרא ציבור הראוי לשמו.
אם נחזור לשאלה שכתבנו בכותרת, הרי שיש להעיר שהאצטדיון אינו משמש לאיסורים חמורים כל-כך כמו בית זונות או בית עבודה זרה, ולכן נדמה לי שלא יהיה איסור להתפלל שם אפילו כשהוא נשאר בייעודו.
